יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

לשאול, או לא לשאול, זו השאלה!

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה. כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה! (פרק כב' פסוק יב')


נאמר במשנה באבות (ה ג'): "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום". ורבי עובדיה מברטנורה מפרט: אחד, אור כשדים, שהשליכו נמרוד לכבשן האש. שני, לך לך מארצך. שלישי, ויהי רעב. רביעי, ותוקח האשה בית פרעה. חמישי, מלחמת המלכים. שישי, מעמד בין הבתרים, שהראהו שעבוד מלכיות. שביעי, המילה. שמיני, וישלח אבימלך ויקח את שרה. תשיעי, גרש האמה הזאת ואת בנה. עשירי, העקידה.
הקב"ה מנסה את אברהם אבינו בעשרה ניסיונות, ולאחר שאברהם אבינו עומד בכולם, מקבל הוא חותמת מבורא העולם שמוסר לו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה"! עכשיו לאחר ניסיון העקידה האחרון יודע אני שאתה באמת ירא שמים! וצריכים אנו להבין את ניסיון העקידה, דבר שישפוך אור על שאר הניסיונות, ויסביר לנו מדוע ובאיזו דרך אברהם מקבל את החותמת על כך שעמד בכל המבחנים.
השאלה היא, מדוע ניסיון העקידה אכן היה ניסיון לאברהם? הרי אם בורא העולם מצווה אותי "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ!" (כב ב'). אומנם זה נשמע ציווי קשה מאוד ולא נתפס על פי כל אמת מידה אנושית, אך בורא העולם פנה אלי וציווה אותי! האם אני בכלל יכול להתנגד?? ואם נאמר שאני לא רוצה ואני מתנגד... הרי מי שברא את העולם ונתן לי חיי ואת חיי בני, לא פשוט הוא שברצונו ייתן לנו את חיינו וברצונו ייטול מאתנו את הפיקדון?? ואם אני לא אדאג לכך שבני יעלה לעולה, יש לבורא העולם את הדרכים שלו...
כלומר, הניסיון של אברהם הוא לא, האם עוקדים את יצחק או שלא! הרי בורא העולם ציווה, אין כל כך ברירה. אלה הניסיון הוא באיזה דרך עושים את הציווי. האם ברגע הציווי אני מתחיל להרהר על מה שהרגע שמעתי, או שאני מבין ש"אין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה" (בבא קמה קיא.).
משה רבינו פונה אל הקב"ה לאחר שנשלח אל ארמון פרעה ואומר: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!" (שמות ה כג') טענה הגיונית. משה שם לב שמרגע שהוא הפך להיות המטריד האישי של פרעה, רק נהיה רע לעם ישראל, ושום גאולה לא נראית באופק. עונה לו על כך הקב"ה: "חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך,. ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ?"..(בבא קמה קיא.) הקב"ה בא בטענות למשה על חוסר התמימות. משה רואה איך הדברים לא מסתדרים בצורה הגיונית וחש צורך לשטוח את ספקותיו מול בורא העולם. ואילו לעומתו אברהם רואה שהכל הולך הפוך ממה שהקב"ה אמר לו בתחילה, ולא פוצה את פיו ולא מהרהר אחר דיבורו של הקב"ה.
הגדולה של אברהם אבינו היא שאף שברגע שלפני כן הקב"ה אומר לו "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (כא יב'). ועתה הפקודה היא "הַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים" (כב ב'). והוא לא שואל את השאלה שאולי מתבקשת [לאנשים כמונו]: איך זה יתכן?!? יודע הוא לבטח שאם הוא מקריב את הבן שלו הוא הורס את כל המוניטין שלו בתור מחזיר בתשובה מפורסם, ועדין אין לו איזה הרהור.. זאת גדולה! ועל כך אברהם אבינו מקבל את החותמת של "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה!".
היהדות מעודדת לשאול שאלות, לברר ולהתעניין. כל הספרות של התורה שבעל-פה שלנו מבוססת על שאלות ותשובות. החל מהגמרא שמבררת לעומק כל נושא ונושא בעזרת שאלות, וכלה בשו"תים שנכתבים עד ימינו אנו. לכולם ברור שברגע שאדם שואל שאלה, הוא מחכה לקבל תשובה. ולכן במנגנון הלימוד של התורה שקיבלנו מאבותינו, קיים ומתעורר רצון לשאול שאלות, בכדי שכך נוכל לברר לעומק ולהשיג את התשובות. אך זאת עלינו לדעת שכמו שאדם חולה הנמצא בחדר טיפול נמרץ, לא מתחיל לשאול מהם הרכיבים של כל תרופה ותרופה שמגישים לפניו כי צריך הוא לקבלם בדחיפות ונשקפת סכנה לחייו, כך אדם צריך בראש ובראשונה להשלים את עצמו מבחינת קיום המצוות ואח"כ יברר את טעמם בכדי להעשיר את ידיעותיו, ואף לעורר את עצמו לקיים את המצווה בדבקות לאחר שמבין את טעמה. אז גם אם אדם אינו מבין את טעם המצווה, וגם אם לפעמים אדם חושב שההלכה ששמע היא "מוגזמת", והוא לא זוכר שנהגו כך במשפחתו. במקרה כזה צריכים אנו ללמוד מאברהם אבינו, "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (יא ד'). ברגע ששומעים את דבר ה', מתחילים ללכת. לאחר מכן יש לנו את כל האפשרויות בכדי ללמוד את עומקן של המצוות ואת טעמיהן, ואחרי המעשים ימשכו גם הלבבות.