בכל יום יהיו בעיניך חדשים!

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ! (פרק כו פסוק טז')

– “והערב נא” / הרב ארז חזני –

על פסוק זה נשאלת השאלה: מדוע נכתב בתורה "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ"? הרי מדובר פה כ-40 שנה לאחר מעמד הר סיני?

ועונה על כך רש"י: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם" עכ"ל.

מעשה שהיה במוהל שהתקבל בביתו טלפון. מן הצד השני של האפרכסת בקע קול נרגש של יהודי שבישר על לידת בנו. "נשמח מאד אם כבודו יוכל למול אותו", ביקש האב כשקולו נשנק.

- "בשמחה רבה. באיזה יום הברית?"

מן העבר השני - דממה.

כעבור רגעים מספר שבה נשימתו של האב המרוגש. המוהל כבר הבין כי לפניו מקרה משמח במיוחד. "כמה זמן חיכיתם לו?", שאל. "עשרים ושתים שנים", השיב האב.

עתה גם המוהל היה נרגש מאד.

האב, שהתקשה לדבר, חזר פעמיים ושלש על כתובתו, עד שהמוהל הצליח לרושמה כיאות.

בהגיע יום הברית השכים המוהל קום לתפילת וותיקין. הוא קיבל בהבנה את בקשת האב לערוך את הברית בשבע בבוקר, הרי זמן כה רב המתינו וציפו לתינוק. גם אם היו עורכים את הברית בחמש בבוקר היה מבין לליבם.

בתפילת שחרית התחנן המוהל בלב הומה לריבון העולמים שהרך הנולד העומד להימול יגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים, לתפארת בני משפחתו. בדרכו אל הברית כבר עלו בעיני רוחו דמויותיהם של בני משפחה הבוכים מהתרגשות, ובאזניו כבר שמע את עזרת הנשים הומייה מתמיד.

והנה, במהלך הברית לא הבחין המוהל בשום התרגשות והתפעלות מיוחדת אצל הקהל. הציבור ישב סביב השולחנות ודיבר על דא ועל הא. 'עשרים ושתים שנה!' הרהר המוהל בליבו, 'ונראה כי זו ממש ברית רגילה. אי אפשר להבין את העולם!'

עם סיום הברית הבחין המוהל בגדוד ילדים המקיף את אבי הבן. האחד קרא: "אבא, אני אקח את שלושת הקטנים למטפלת ואת יוסל'ה לגן. נעמי תשמור כאן על ארבעת הבנות". האחר ביקש: "אבא, ברכני נא שאזכה להיות גדול בתורה"... המוהל המשיך להאזין לדברי הילדים, ותצילנה אזניו..

הוא פנה עם האב לקרן זוית, "כבר חמשה ימים אני נרגש כפי שלא הייתי מעודי. עשרים ושתים שנה אמרת לי! כעת רואה אני שבלי עין הרע אתה מוקף בחבילי חבילות!"

"אם הובנתי שלא כיאות, אני מבקש את סליחתך", התנצל האב מעומק ליבו, "נשאתי את רעייתי לאשה לפני עשרים ושתים שנה. כן, נולדו לי כבר יותר ממניין ילדים, ברוך הוא וברוך שמו, ומה בכך?! היש בעצם קיומם כדי להפחית מעצמת שמחתי והתרגשותי? הרי זכיתי במתנה מופלאה, בן יהודי, נשמה טהורה וקדושה, אותה אגדל, בסייעתא דשמיא, לתורה לחופה ולמעשים טובים..."

נאה לסיים בדבריו של רבינו החפץ חיים, שמסר בשם אחד מגדולי הדורות הקודמים, כי שלשה דברים יעמיד אדם למול עיניו:

א. בכל יום יחוש כי הוא היום הראשון והאחרון בימי חייו, ועליו לנצלו כאדם שיורד לעולם ליום אחד בלבד, בו עליו להספיק ככל יכולתו. ב. כל דף גמרא (או עניין אחר שבו לומד), יחוש שזה הוא דף הגמרא היחיד שלמד ושילמד אי פעם. ג. לעולם ירגיש כי הוא יחיד בעולם כולו, בן יחיד בעולמו של הקב"ה, המצווה על לימוד התורה ובו תלוי כל העולם!