אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ..! (פרק טו פסוק יא')
פעם אחת בא המגיד מדובנא לביתו של עשיר אחד בכדי לבקש כסף למצוות פדיון שבויים. עשיר זה היה תלמיד חכם גדול ומשום כך פתח המגיד ואמר בתחילה דבר תורה.
כאשר סיים המגיד את חידושו, פתח העשיר ואמר אף הוא דבר תורה באותו עניין. רצה המגיד להגיע בשיחה למטרת בואו משום כך אמר דבר תורה בעניין מצוות פדיון שבויים. והנה... שמסיים את חידושו ענה העשיר אף הוא בדבר תורה משלו בעניין מצוות פדיון שבויים...
הבין המגיד כי העשיר מתחמק מלפתוח את ידו, ומשום כך אמר: ימחל לי כבודו אולם אמשיל לו משל למה הדבר דומה? לאדם אחד אשר הגיע במסעותיו למדינה רחוקה וראה כי אין בה בצל. בני המקום אינם ידעו מה זה בצל... הוציא האיש מתרמילו כמה בצלים והגיש להם. משטעמו אנשי המקום את טעם הבצל הודו לו מאוד ונתנו לו זהב כמשקל הבצלים.
לימים חזר האיש לאותה מדינה, אך עכשיו כבר היו לאנשי המקום בצלים משלהם אולם לא היה להם כלל שום. הוציא האיש שום מתרמילו והגיש להם בציפייה כי יגמלו לו זהב כבפעם הקודמת. שמחו בני המדינה בטעמו של השום ושקלו לאיש במקום השום בצל...
כן הוא גם הנמשל - אמר לו המגיד מדובנא: באתי לביתך לא כדי לשמוע מחידושך, אמנם נעימים הם וטובים,
אולם אני זקוק לממון כדי לפדות שבויים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה