וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ! (פרק ג פסוק כג')
אמר רבי יוחנן: מכאן אתה למד, שאין לבריה כלום אצל בוראו. שהרי משה רבן של כל הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים (מדרש רבה).
משל למה הדבר דומה, לאריה אחד שקרא לחמור ובקש ממנו להתלוות אליו בדרכו. שמח החמור על בחירת האריה בו ללוותו וחשב לעצמו: "אכן, בחירה נבונה בחר מלך החיות, שהרי זקוק הוא לעזרתי, ומה יכול הוא לעשות בלעדי"?
וכך הלכו האריה והחמור יחדיו ביער, והחמור היה נוער נעירות עזות עד שהחיות היו נחרדות, והאריה היה דורסן ואוכלן. עקב כך גבה לב החמור, פנה לאריה ואמר: אדוני מלך החיות, תודה על האמת, מה היית עושה בלעדי? לפיכך אין זה מן הראוי שלך לבדך תהיה המלוכה, ראוי שנתחלק בה שווה בשווה".
רגז הארי והנחית את כפו על צוואר החמור, ושבר את מפרקתו של החמור. אמר לו הארי: "שאלת מה אעשה בלעדיך? תשובתי היא מה שעשיתי עד שלשום בלעדיך".
והנמשל הוא: שהקב"ה, הוא אשר עשה עושה ויעשה את כל המעשים כולם, והאדם בלי סייעתא דשמיא אינו מסוגל לעשות כלום! לפיכך אין לאדם לדרוש טובה בזכות עצמו. אלא, על האדם מצד אחד לפעול את פעולתו הגשמית ולהשתדל, ומצד שני עליו להכיר באפסיותו ולהכיר טובה לבוראו בתפילה, בבקשה, ובתחנונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה