רק אם הכל דבש!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי! (פרק טז פסוק כח')

אחד הכללים היסודיים בהלכות כשרות הוא: ש"היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור" (בכורות ז :). כלומר כל דבר שיצא מגופו של בעל חיים האסור באכילה, כגון בצים או חלב הוא אוטומטית אסור באכילה מעצם כך שיצא מבעל חיים טמא.  וכן כל דבר שיצא מגופו של בעל חיים טהור, הוא מיד כשר באכילה.

ולכן אנו מותרים בשתיית חלב של פרה, ואכילת ביצים שיצאו מתרנגולת, ואסורים בשתיית חלב נאקה (נקבת הגמל) ואכילת ביצי נשר למשל..

ישנו דבר היוצא מכלל זה שאמרה התורה, והוא דבש הדבורים. במבט ראשון נראה לפי מה שאמרנו שהוא צריך להיות אסור באכילה משום שכל "היוצא מהטמא – טמא". וכפי שהדבורים עצמן אסורות באכילה, כך הדבש שיוצא מהן אמור להיות אסור באכילה. אך למרות זאת אנו רואים שדבש הדבורים מותר באכילה. איך זה יתכן?

עונה על כך הגמרא בהמשך הדברים: "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואינן ממצות אותו מגופן" (בכורות ז :).

הרמ"בם (ספר הקדושה ג') מוסיף על דברי הגמרא ואומר: דבש דבורים ודבש צרעים, מותר. מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת, כדי שימצאו לאכול מימנו בימות הגשמים". עכ"ל.

והנה מחקרים בני זמנינו מגלים עובדה נפלאה! לדבורה יש שתי קיבות, והצוף שנכנס לגופה אינו נכנס לקיבת העיכול של הדבורה אלה לקיבה נפרדת שאין בינה לבין קיבת העיכול שום מגע. וכך הצוף עובר מסלול נפרד שאינו נוגע בשום שלב במיצי העיכול וכלי הדם של הדבורה עד שיוצא לבסוף בכוורת והופך לדבש..

מהיכן ידעו חז"ל עובדה זאת לפני יותר מ- 1500 שנה, בזמן שלא הייתה שום דרך לדעת מהו המבנה הפנימי של יצור קטן כדבורה?

איך יתכן שחז"ל לקחו סיכון והתירו אכילת דבש דבורים ביום שהכי קריטי למצב האדם, ביום הדין – ראש השנה. הדבורה אסורה באכילה, עדיף לא לקחת סיכון...

אלה שחז"ל כלל לא לקחו סיכון והסתמכו על מה שקיבלנו ממשה בהר סיני, והם דבריו של בורא העולם שברא את כל היצורים וידע את המבנה הפנימי של כל יצור שברא בעולמו, וגילה לנו פרט זה לצורך ידיעת ההלכה.