מכל אשר על פני האדמה

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה! (פרק יב ג')

כותב הרמב"ם (דעות ב, ג): "ויש דעות [מידות] שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והוא גובה לב [הגאווה]. שאין [זו] דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד.

ולפיכך נאמר במשה רבנו עָנָיו מְאֹד, ולא נאמר עָנָיו בלבד. בניגוד לשאר מידות שהקיצוניות בהן היא שלילית, במידת הענוה הקיצוניות הגמורה היא רצויה. וככל שמטהר האדם את לבו מכל שמץ של גאווה, מוּסרת מחיצה המפרידה בין רצונו ובין רצון בוראו וקרוב הוא יותר להשיג הכרה עליונה.

ומשה רבנו, שעם כל גדלותו, מעיד עליו יוצרו שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. ולא החזיק לעצמו טובה כלל, בבחינת "ונחנו מה" (שמות טז ז'), הוא אשר זכה לכך ש"לֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד י').

רואים אנו כמה חשוב לאדם להתרחק ככל האפשר ממידת הגאווה, כי רק כך יוכל הוא להתקרב אל הקב"ה. ואין זה אומר שאדם צריך לבטל את ערך עצמו בעניו, אלא חשוב שאדם יעריך את התקדמותו ומעשיו! הענווה האמתית היא לדעת שיש בך מיוּחדוּת, אך היא ניתנה לך במתנה מהקב"ה, ולכן על מה יש לך להתגאות?! הרי ברצונו נתנה לך, וברצונו נטלה ממך.

הרי ודאי שמשה רבינו ידע את מעלתו הגבוהה, אך הגדולה של משה רבינו היא, שהרגיש וחי בידיעה שאת הכל קיבל במתנה!