וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים... וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ. וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי! (יחזקאל טז ז')
מסופר על הרב ה"בית אברהם", בעת שנכנסו אליו פעם אחת כמה בחורים אחרי חול המועד פסח. פתח את פיו הקדוש ואמר
בלשון חיבה: "בני היקרים, בודאי אמרתם ההגדה", והתחיל לומר מלה במלה תוך הדגשה מיוחדת "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים וכו' וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה". שום פרוש לא הוסיף על זה ורק נאנח מאד, אך משמעות הדברים היתה ברורה לכל אחד, איך שהולכים וגדלים בתורה ועבודה, ואחרי הכל נמצאים במצב של ואת ערום ועריה.. אחר כך, אחרי זמן רב של שתיקה המשיך הוא ז''ל ואמר: "מה אומרים הלאה, "וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כשכל מלה נאמרה בהדגשה רבת משמעות. שרק אם נמצאים במצב של מתבוססת בדמיך, נאבקים עם היצר ושופכים דם במלחמתו, אז ואומר לך בדמיך חיי, רק אז החיים הרוחניים המה מלאי חיות. עכ"ל
רק המאבק והמלחמה עם היצר, מעידים על כוונותיו האמיתיות של האדם! האם חשוב לך רצונו של הקב"ה ואתה נאבק עם היצר ולא מוותר גם שקשה? או שמה ברגע שרצונותיו מתנגשים עם רצונותיך, אתה רגיל לעשות לעצמך הנחות?!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה