וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד (פרק מט פסוק יד')
מדוע נאמר לשון סבל על התורה?! הרי היא מתוקה מדבש ומנופת צופים?
נותן החפץ חיים משל לעשיר גדול שסחר במרגליות ובאבנים טובות. שמע הסוחר שבמדינת אפריקה יש מחצבים גדולים של אבנים טובות, חשב הוא לנסוע לשם, לקנות בזול ואח"כ למכור ברווח. הכין את צרכי נסיעתו, לקח שלושת אלפים זהובים כדי לקנות את האבנים, ועוד ארבע מאות זהובים להוצאות הנסיעה בנוחות, כיאה ונאה לסוחר כמותו. כשהגיע למחוז חפצו, קנה אבנים טובות בכל שלשת האלפים הזהובים שתכנן, ופנה לשוב לביתו.
מיד לאחר מכן, פגש אותו אחד מבעלי המחצבה ושאל אותו אם מעוניין הוא לקנות בזול אבנים טובות שאין כמותן. הצעתך מפתה מאד – השיב הסוחר – אולם לא נותר כסף בארנקי, אלא כדי לשוב לביתי בלבד. אנא - התחנן האיש - בא וראה את האבנים, ואם אין ברשותך ממון אל תקנה. נעתר הסוחר להפצרות המרובות והלך לראות את האבנים. משראה אותם התפעל הסוחר מאד והבין שאבנים יפות הן שאין כמותן בכל העולם ליופי. חבל - אמר הסוחר בלבו - להפסיד עסקה זו, הן לא בכל יום באה לידי הזדמנות כזאת, אולם אם אתן לו את כספי כיצד אשוב לביתי?!... לאחר מחשבה, החליט הסוחר כי כדאי לו לקנות את האבנים בכסף שהכין עבור נסיעתו, ובלית ברירה ישוב לביתו בדרכים קשות ללא מלון, ללא שינה, ללא אוכל כראוי, אלא בצמצום גדול. הרי הדרך היא זמנית, ואי הנוחות תעבור, אך ההזדמנות הזו לא תחזור כלל...
קנה הסוחר את האבנים הטובות ויצא לדרך. בכל מקום שאליו הגיע ישן כאחד העניים בחוץ על תבן. באחד מחניותיו פגש בו ידידו אף הוא סוחר גדול. מה קרה לך ידידי? הירדת מנכסיך?! סיפר לו הסוחר את כל אשר ארע לו. שמע ידידו ושאל: הרי אתה רגיל לתנאי נוחות, האין אתה סובל מתנאי מסע אלה?! אמנם סובל אני – ענה הסוחר – אולם בכל פעם פותח אני את קופסת האבנים, ומיד מתמלא אני בשמחה, ומתנחם אני באבנים הטובות שקניתי, ואז תנאי המסע לא קשים בעיני כלל...
כך הוא הנמשל: גם האדם בעולם הזה. הוא יורד לעולם לקיים כל ימיו מצוות ומעשים טובים, אולם לפעמים מרגיש הוא בנפשו רצון להנאות בעולם הזה מכל הטוב המדומה שבו, מיד מסתכל הוא בשכר המובטח לו לעתיד לבוא, ולבו מתמלא שמחה! וזהו שנאמר על יששכר "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל".. (מתוך ספרו של הרב רובינשטיין)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה