וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ! וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ.. לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (פרק לב' פסוק ח')
רש"י מפרש את פסוק זה: "וַיִּירָא", שמא ייהרג. "וַיֵּצֶר לוֹ", אם יהרוג הוא את האחרים. ושואלים חז"ל: לשם מה הביא הקב"ה על אבותינו ייסורים כל כך גדולים, מציאות של פחד, ומאורעות קשים, עד שהם זעקו אל ה' שיושיע אותם ואת בניהם?
המגיד מדובנא השיב בדרך של משל: בכפר אחד היו כמה חולים, אך לא היה רופא שיטפל בהם. בעיר הסמוכה התגורר השר הממונה על המחוז, ובעירו דר רופא גדול. באותו הכפר התגורר אחד מקרובי השר. יום אחד הרגיש האיש מחוש קל בראשו, מיחוש שאינו מצריך כל טיפול, אולם האיש החל גונח בקול, וביקש מקרובו השר כי ישלח במהרה את הרופא אל הכפר, כדי שיחיש לו עזרה.
התפלאו בני ביתו של החולה: כאב ראש קל לך ומדוע אתה כה גונח?
שוטים! אמר האיש. וכי בגללי אני גונח? מבקש אני כי הרופא יבוא אל כפרנו, ויטפל בחולים הסובלים סבל רב! אולם יודע אני, כי השר לא ישלח את הרופא בעבורם, משום כך, מתחלה אני, אולי ישלח השר את הרופא בעבורי כי אני קרובו...
כך גם הוא הנמשל: הקב"ה ראה כי בדורות הבאים לא יהיו זכויותיהם של בני ישראל כה רבות, ומשום כך, גלגל את המאורעות כדי שהאבות הקדושים יעמדו בניסיונות רבים וכך יבקשו בתפילתם עליהם ועל בניהם. וממילא בזכות תפילת האבות ייוושעו הבנים..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה