יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

מבקש שלווה בעולם הזה

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (פרק לז' פסוק א')


וכותב על כך המדרש רבה (בראשית פד' ג'): "אָמַר רַב אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה וּמְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה,   הַשָֹּׂטָן בָּא וּמְקַטְרֵג. אָמַר: לֹא דַיָין שֶׁהוּא [השכר] מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה?"

על כך מביא הבן איש חי משל לשני חמורים שנשאו עליהם משא גדול. חמור אחד סחב שק מלח, והחמור השני סחב שק ספוג. בתחילת המסע, היה החמור הראשון מצטער מאוד מהמשא שהוא סוחב בגלל משקלו הגדול ולעומתו החמור השני הולך ברינה ובשמחה. לאחר זמן רב הגיעו שני החמורים לנהר שהם חייבים לעבור בדרכם, והמים בו עמוקים ועוברים את גובהם. נכנסו שניהם וחצו את הנהר. החמור הראשון עם המלח יצא ופתאום הוא מרגיש שהמלח נמס והמשקל נהיה הרבה יותר קל ממש כאילו לא היה. ולעומתו החמור עם הספוג נכנס לנהר והתחיל הספוג לספוג את המים והמשקל שלו עלה למשקל רב. החמור לא עמד תחת המשקל העצום, טבע ומת. נמצא שהחמור הראשון שסבל הרבה לבסוף פדה את שכרו ונהנה למרות הייסורים שעבר, אך החמור השני שנהנה כל חייו קיבל את המכה לבסוף עד שאבד מן מהעולם!

והנמשל ברור!

אל לו לאדם להצטער על כך שמשתדל ומתאמץ בעולם הזה, אלה צריך הוא לשמוח ולדעת שעתיד ה' לשלם לו שכר על כל טיפה וטיפה של מאמץ. ומי שמבקש "לשבת" בעולם הזה ולנוח, מפסיד הוא את שכרו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה