יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

שהטחנה רועשת זה סימן שיש לי פרנסה!

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם! (פרק מט פסוק יד')



במשך תקופה מסויימת, עקב דליקה שהיתה בעיר, גר הנצי"ב מוולוז'ין מתחת לאולם הישיבה. והנה באו אנשים ושאלו אותו כיצד אתה מסתדר עם כל הרעש של מאות הבחורים שלומדים מעל דירתך? איך אתה מצליח לנוח ביום או לישון בלילה? ענה הנציב במשל:



בעיר אחת גר טוחן. אנשים רבים הביאו את שקי החיטה שלהם אל טחנת הקמח. והטוחן היה מכניס את החיטה בין אבני הרחיים, עד שהחיטה הפכה לקמח ואז היה מכניס את הקמח לשקים ומוכר את הקמח לקונים הרבים שהיו צריכים את הקמח כדי לאפות את לחמם. כך התפרנס והרויח כסף כדי לקנות אוכל ובגדים לאשתו וילדיו.



והיכן גר אותו טוחן? בתוך הטחנה הניח את מיטתו ושם היה ישן את שנתו. והנה עבר אדם על יד הטחנה ושמע את קול ההמולה ורעש הגלגלים הסובבים ומחרישים את האוזניים.



פנה האיש אל הטוחן בתמיהה: כיצד יכול אתה לעמוד ולהתקיים ברעש הטחנה? איך אתה ישן? איך אתה יכול לנוח כאן? ענה לו הטוחן: הרעש הזה הוא יפה למנוחתי. אני מאושר ושמח ומודה לה' כאשר הטחנה רועשת שהרי כל זמן שהטחנה רועשת זה סימן שיש לי פרנסה. כך אני יכול לישון טוב יותר. אך לעומת זאת כאשר הטחנה דוממת והגלגלים אינם מרעישים אינני מצליח להרדם שהרי אני כל הזמן דואג: אם אין קמח לטחון, מה יהיה עם פרנסתי? כיצד אחיה? כל חיי תלויים בטחנת הקמח!



והנמשל ברור...

אשר יקרה אתכם באחרית הימים

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים! (פרק מט פסוק א')


ואמר ר' שמעון בן לקיש: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה (פסחים נו.).


אז אומנם אין אנו יודעים את הזמן המדויק של הגאולה, אך סימנים רבים קיבלנו על מאפייני התקופה שבה עתיד לבוא הגואל והדברים מפורשים בנביאים ובתורה שבעל פה. אחד מהתנאים שחז"ל אומרים שחייב לקרות לפני בוא המשיח זה התהליך שבו עם ישראל חוזר בתשובה. כפי שכותב הרמב"ם: כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר: "וְהָיָה כִי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל א').


רואים אנו את הדברים מתגשמים לנגד עינינו ואת עם ישראל שב לכור מחצבתו לאחר תקופה קצרה של ניתוק שנוצר בסוף הגלות ובמהלך ההתאקלמות החדשה בארץ ישראל. כפי שאומר הנביא עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלוקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי הּ'" (ח יב').


אך למרות גל התשובה הגדול כותבים חז"ל בכמה וכמה מקורות שהתקופה של אחרית הימים לא הולכת להיות קלה כלל וכלל. ההתמודדות תהיה מול צרות על גבי צרות מבית ומחוץ, וגם מי שיחזור בתשובה ויחזיק בַאֱמֶת, יתמודד בפני קשיים עצומים במישור הגשמי ובעיקר ברוחני.


וכך כותב הזוהר הקדוש (כרך ב שמות דף ז:): רבי שמעון זקף את ידיו ובכה, ואמר, אוי למי שיהיה באותו זמן, ואשרי חלקו של מי שיהיה באותו הזמן ההוא [באמונה], משום שכאשר יבא הקב"ה לפקוד את האיילה שהיא השכינה. יסתכל מי הם העומדים עמה, ובכל אלו הנמצאים עמה, ויסתכל במעשים של כל אחד ואחד... וכמה צרות על צרות יהיו לישראל, אשרי מי שימצא באותו הזמן, משום שאותו שיתקיים בזמן ההוא באמונה, יזכה לאור ההוא של שמחת המלך! ועל הזמן ההוא כתוב: "וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב" (זכריה יג ט') [כפי שהצורף מוציא מהכסף והזהב רק את המובחר, כך הקב"ה יעשה עם הנותרים (ע"ש)] אחר שהצרות האלו מתעוררות על ישראל. וכל העמים ומלכיהם יתייעצו יחד עליהם ומעוררים כמה גזירות רעות, וכולם בעצה אחת באים עליהם ותבאנה צרות על צרות, והאחרונה משכחת את הראשונה... ואחר יתגלה המשיח, ויקבצו עליו עמים רבים, ויעשה מלחמות בכל העולם ומלך המשיח יהיה נודע בכל העולם וכל מלכי העולם יתעוררו להתחבר יחד לעשות עמו מלחמה וכמה מפריצי ישראל [ערב רב שבתוכם] יתהפכו לחזור אל הגויים ויבואו עמהם לעשות מלחמה על מלך המשיח... עכ"ל.


כפי שנראה זו לא הולכת להיות תקופה פשוטה, אך לחושך הזה עתיד להיות סוף טוב. הדבר הכי חשוב מבחינתנו הוא להמשיך לחזור בתשובה ולהחזיק חזק בכל הכח כי הסוף הוא ממש קרוב!

יום שני, 29 בדצמבר 2014

רקב עצמות קינאה

וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו, וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל. (פרק נ פסוק ב')


כותב על כך האור החיים הקדוש: שיוסף נתן לרופאי מצרים לחנוט את אביו, כדי שלא יטעו ויחשבו שהוא אלוה. כי הרי רשעים אלו היו חונטים את מלכיהם בכדי שלא יסריחו, ואם היו רואים שגופת יעקב לא שולט בה רימה ותולעה גם ללא החניטה היו הופכים את מקום קבורתו לפולחן.


האם יש קשר בין מידת צדיקותו של האדם למצב גופו ששוכב בקבר?

לא מושפע מאחרים

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה.. (פרק נ פסוק יט' כ')


כותב על כך רבי עובדיה ספורנו: הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי? האמנם אני דיין תחתיו שאדון אחר גזרותיו, ואעניש מי שהיה שליח מאתו לעשותם? כי אמנם הייתם שלוחיו בזה בלי ספק! עכ"ל.


אחיו של יוסף בטוחים שלאחר שמת אביהם, כעת תבוא ההזדמנות של יוסף לנקום על מכירתו. אך יוסף עונה להם בתמיהה, "הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי?" איך יתכן שאדם במעשיו יוכל לגרום רעה לאדם אחר אם לא רצונו של ה' יתברך? הרי עובדה שאתם חשבתם עלי רעה ולא הצלחתם, כי אלוקים חשב עלי לטובה. אז איך אתם חושבים שעכשיו אני יצליח לגרום לכם רעה במעשי?


ברגע שאדם מקבל את העובדה שאין אדם שיכול לעשות לו רע, אלה אם זהו רצונו של הקב"ה, הוא מבין שבני האדם והמקרים הרעים שקורים, אלו רק שליחיו של הקב"ה, ולכן לא שייך לבוא אליהם בטענות. משל לאדם שקבל מכתב מחברת החשמל עם התראת ניתוק, ורץ אחר הדוור שהביא את המכתב בכדי להכותו.. אל תאשים את השליח! פשפש במעשיך וראה האם "בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה" (יונה א יב'). שלם את החוב ותפטר מהשליח!


שווה להתאמץ !

וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד (פרק מט פסוק יד')


מדוע נאמר לשון סבל על התורה?! הרי היא מתוקה מדבש ומנופת צופים?


נותן החפץ חיים משל לעשיר גדול שסחר במרגליות ובאבנים טובות. שמע הסוחר שבמדינת אפריקה יש מחצבים גדולים של אבנים טובות, חשב הוא לנסוע לשם, לקנות בזול ואח"כ למכור ברווח. הכין את צרכי נסיעתו, לקח שלושת אלפים זהובים כדי לקנות את האבנים, ועוד ארבע מאות זהובים להוצאות הנסיעה בנוחות, כיאה ונאה לסוחר כמותו. כשהגיע למחוז חפצו, קנה אבנים טובות בכל שלשת האלפים הזהובים שתכנן, ופנה לשוב לביתו.


מיד לאחר מכן, פגש אותו אחד מבעלי המחצבה ושאל אותו אם מעוניין הוא לקנות בזול אבנים טובות שאין כמותן. הצעתך מפתה מאד – השיב הסוחר – אולם לא נותר כסף בארנקי, אלא כדי לשוב לביתי בלבד. אנא - התחנן האיש - בא וראה את האבנים, ואם אין ברשותך ממון אל תקנה. נעתר הסוחר להפצרות המרובות והלך לראות את האבנים. משראה אותם התפעל הסוחר מאד והבין שאבנים יפות הן שאין כמותן בכל העולם ליופי. חבל - אמר הסוחר בלבו - להפסיד עסקה זו, הן לא בכל יום באה לידי הזדמנות כזאת, אולם אם אתן לו את כספי כיצד אשוב לביתי?!... לאחר מחשבה, החליט הסוחר כי כדאי לו לקנות את האבנים בכסף שהכין עבור נסיעתו, ובלית ברירה ישוב לביתו בדרכים קשות ללא מלון, ללא שינה, ללא אוכל כראוי, אלא בצמצום גדול. הרי הדרך היא זמנית, ואי הנוחות תעבור, אך ההזדמנות הזו לא תחזור כלל...


קנה הסוחר את האבנים הטובות ויצא לדרך. בכל מקום שאליו הגיע ישן כאחד העניים בחוץ על תבן. באחד מחניותיו פגש בו ידידו אף הוא סוחר גדול. מה קרה לך ידידי? הירדת מנכסיך?! סיפר לו הסוחר את כל אשר ארע לו. שמע ידידו ושאל: הרי אתה רגיל לתנאי נוחות, האין אתה סובל מתנאי מסע אלה?! אמנם סובל אני – ענה הסוחר – אולם בכל פעם פותח אני את קופסת האבנים, ומיד מתמלא אני בשמחה, ומתנחם אני באבנים הטובות שקניתי, ואז תנאי המסע לא קשים בעיני כלל...


כך הוא הנמשל: גם האדם בעולם הזה. הוא יורד לעולם לקיים כל ימיו מצוות ומעשים טובים, אולם לפעמים מרגיש הוא בנפשו רצון להנאות בעולם הזה מכל הטוב המדומה שבו, מיד מסתכל הוא בשכר המובטח לו לעתיד לבוא, ולבו מתמלא שמחה! וזהו שנאמר על יששכר "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל".. (מתוך ספרו של הרב רובינשטיין)

מבקשים לדעת את הקץ !

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים! (פרק מט פסוק א')


אמר ר' שמעון בן לקיש: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. כשם שאין בליבך אלא אחד - כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכותוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (פסחים נו.). ואם בבני יעקב לא היה פסול, מדוע הסתלקה השכינה מיעקב אבינו כאשר ביקש לגלות את הקץ?


כותב הילקוט שמעוני (קנז מט.): שברגע שיעקב בקש לגלות לבניו הקץ, מיד נגלה עליו הקב"ה ואמר לו: לבניך אתה קורא, ולי אי אתה קורא? שכן אמר ישעיה: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב" (ישעיה מג כב'). כלומר שואל הקב"ה את יעקב: למה אתה רוצה לגלות את הקץ לבניך, ואתה לא חס על כבודי?! מסביר בעל העקידה (רבי יצחק עראמה–מחכמי ספרד), את טענתו של הקב"ה כלפי יעקב: "רצה לומר שלא היית חס על כבודי, כי מידיעה זו [של הקץ] ימשך נזק זה שלא יקראו אותי, ולא יבקשו פָנַי הדורות הקודמים [לגאולה], ויבקשו לישב וכמתייאשים מן הגאולה. על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד. כאשר בעווננו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע, מכל מקום רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם, ועל כן הקב"ה מניחם שמה..." עכ"ל.


רואים אנו שאין הקב"ה רוצה שנדע את התאריך המדויק של יום הגאולה, ואף מנע זאת מיעקב אבינו שרצה לגלות זאת לבניו. אזהרה זו נתנו גם חז"ל בגמרא במסכת סנהדרין (צז:): אמר רבי שמואל בר נחמני: "תיפח רוחם של מחשבי קיצים". כלומר, אותם העושים חישובים שונים כדי לדעת אמתי יבוא משיח צדקינו, תיפח רוחם! וטעם הדבר, כי כאשר מגיע אדם, ומחשב את הקץ (לפי הבנתו, או לפי מה שנכתב בספר דניאל), הרי שהוא גורם בכך ליאוש אצל המון העם, שחושבים, הנה לא יגיע המשיח בשנים הקרובות.


אך למרות זאת גלוי וידוע לפני ריבונו של עולם, שאם עם ישראל לא יידע מאומה על זמן הגאולה, זה גם דבר שיכול להוביל ליאוש. משל לאדם שרץ ריצת מרתון (כ- 42 קילומטר) ואם לא יידע כמה ק"מ כבר עבר וכמה עוד נשארו לו, סביר להניח שישבר באמצע הדרך. לכן מפזרים לו דגלים במסלול הריצה, ולפיהם הוא יודע כמה עוד דרך עליו לעבור עד לקו הסיום. וכך גם הקב"ה נתן לנו סימני דרך ע"י הנביאים והחכמים, בכדי שנחוש את התקופה שאנו נמצאים בה, ונדע באיזה שלב אנחנו נמצאים במהלך ההיסטוריה. אומנם לא ניתן לגלות את היום המדויק, אך רמזים חייבים אנו לדעת!


חז"ל רומזים לנו (סנהדרין צז.): תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי עלמא [העולם יהיה קיים ששת אלפים שנה כנגד ששת ימי הבריאה]! שני אלפים תוהו [שבהם לא יהיה אדם שקורה את שם ה' בצורה מסודרת. עד שקם אברהם אבינו וגילה את ה' בעולם בשנת 1948], שני אלפים תורה [שבהם צריכה להינתן ולהתבסס התורה – ניתנה בשנת 2448, והתבססה בחתימת התלמוד בשנת 4261], ושני אלפים [האחרונים] ימות המשיח. כלומר מרגע שמסתיימת תקופת ה-4000 שנה מבריאת העולם, אנו נכנסים לימים שבכל רגע מסוגל לבוא בהם משיח.


חז"ל מפרטים לנו אף יותר מזה, ומגלים לנו שלתקופה זו של ימות המשיח ישנו קץ (סוף) שנקרא בפי חז"ל "עקבתא דמשיחא", העקב של המשיח (עקב מסמל סוף. החלק הנמוך באדם). החלק הסופי והאחרון של ימות המשיח. תקופה שעליה אומרים חז"ל (סנהדרין צח:): "ייתי, ולא אחמיניה!" שיבוא המשיח, ובלבד שלא אראה אותו! [כך אמרו הצדיקים באותה תקופה] ולמה? בגלל שהתקופה של "עקבתא דמשיחא" לא תהיה פשוטה כלל וכלל...


וכך מתארת המשנה בסוף מסכת סוטה (מט:): שבעקבות משיחא [רגע לפני בוא המשיח], חוצפא יסגא [החוצפה תתרבה], ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה והיין ביוקר [יש שפע מהכל, אך אנשים לא גומרים את החודש], ומלכות תהפך למינות [ההנהגה שתמיד הייתה על פי חכמי התורה, תאויש על ידי כופרים בתורה], ואין תוכחת [לא ניתן להוכיח אף אחד על מעשיו]. בית וועד יהיה לזנות [כל מקום שמתאספים שם אנשים, יהיו בו מראות של פריצות], ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו [החיילים שבד"כ תפקידם במדינה לשמור רק על הגבולות, יצטרכו להסתובב מעיר לעיר בתוך המדינה, כי האויבים הם מבפנים], וחכמות סופרים תסרח [לא יעריכו כלל את לומדי התורה], ויראי חטא ימאסו [מי שירצה לחזור בתשובה, יתקל בקשיים מסביבתו], והאמת תהא נעדרת [האמת תהא עדרים עדרים. כל אחד יגיד שהאמת אצלו]. נערים פני זקנים ילבינו [אין כבוד לזקנים]. זקנים יעמדו מפני קטנים [זקנים יצטרכו לכבד נערים מחשש לחייהם], בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה [המוסר הערכים והכבוד בתוך המשפחה יתפוררו], אויבי איש אנשי ביתו [מקרי אלימות במשפחה], פני הדור כפני הכלב [כמו שכלב רץ לפני האדם למרות שאינו יודע את הדרך, כך המנהיגים ירוצו לפני העם]. והבן אינו מתבייש מאביו [לנערים אין אפילו בושה מאביהם]. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים!


אז תאריך מדויק אין לנו, אבל רמזים יש לנו והרבה. ולראשונה בדורינו אנו רואים את הסימנים כולם מתממשים ממש לנגד עינינו. אם כן מה עלינו לעשות? מסכמת הגמרא: "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים". למרות שהסימנים מתקיימים, הגאולה תלויה בסופו של דבר בתשובה ומעשים טובים של כל אחד ואחד מאיתנו.


יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

מוציא את הרכבת מהמסלול

לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו, וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת! (פרק מד פסוק כב')


החפץ חיים סיפר לשניים מתלמידיו שהתבטלו מלימודם משל על כך שבעיירה אחת היה אדם שיצא מדעתו והלך ועקר שני פסי רכבת מהמסילה על מנת להניחם כקורות לביתו. כמובן שכל הקהילה קמה על רגליה ופנתה אליו להחזירם מיד למקומם!.

אחד אף העז וקרא לעברו: "שוטה שכמוך! יש לך מושג איזה אסון יכול להיגרם כתוצאה ממעשיך?!" הסתובב האיש לעברו וכשבבת צחוק על פניו הפטיר ואמר: "תגיד, ונראה לך ששני הפסים הללו מתוך אלפי הקילומטרים של המסילה הן אלו שיפריעו?!...

כן הוא הנמשל: המשיך הח"ח והסביר לתלמידיו: התורה עוברת בירושה אלפי דורות מאב לבניו עד היום, "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג ד') כל דור מעביר את הלפיד לדור שבא אחריו. כדי להעביר זאת נכון עלינו לשבת וללמוד. אדם שמאבד זמן יקר של לימוד למעשה מפרק את המורשת, דומה הוא לזה המפרק ברזלים מהמסילה...

באמת נראה שבזבז כמה דקות של לימוד אבל הנזק שייגרם מכך עצום בממדיו... שמעו התלמידים ונכנסו מיד להמשיך בלימודם...

יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

יוסף בראי הארכיאולוגיה

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם! וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.. (פרק מה פסוק כו')      



האם ישנן עדויות ארכיאולוגיות לסיפורי התורה אודות יוסף בארץ מצרים?

כתובת החקוקה בסלע, שנמצאה באי "סהל" שבדרום מצרים, נותנת מענה לשאלה זו. בכתובת, המיוחסת לתקופת השושלת השלישית של מלכי מצרים, מסופר שבימי המלך ג'וסר (Zoser), פעלה במצרים אישיות רמת דרג בשם אימחוטפ (Imhotep).

אימחוטפ היה המשנה למלך, וברבות השנים הפך לשם דבר כחכם באדם. בימיו, פקד את הארץ רעב במשך שבע שנים והמלך שאל בעצתו. תיאורים אלה מזכירים את המסופר בתורה על ימיו של יוסף. "וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף" (מא נד'). תאריו היו: "הראשון לפני המלך" "המפקח על הארמון" "שומר-החותם" ו"הבקיא בשפות זרות". ממש כפי שאמר פרעה ליוסף: "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מא מ').

ההערצה לחכמתו היתה כה גדולה, כפי שאמר פרעה ליוסף "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (מא לט'). רבים ראו בו אל מושיע, וישנו במקדשו בציפייה שיתגלה להם בחלום וידריכם. אימחוטפ אף תכנן ובנה בחוכמתו את מבנה הפירמידה הראשון במצרים.

מלכי מצרים נחשבו לאלילים, ולמרות שאימחוטפ לא היה מלך, בכל זאת נחשב לאל הרפואה והמדע, ובנוסף לכך אף נכלל בפולחנו של אליל השור, שטקסיו כללו חניטה של עגל. [כידוע השור הוא סמלו של יוסף "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים לג יז')].

בדרך כלל הופכים אתרי קבורה של אישים נערצים למוקדי עליה לרגל, אך לא כן במקרה של אימחוטפ. קברו לא נמצא, על אף שנעשו מאמצים רבים לאתרו. כידוע עצמותיו הועלו לארץ ישראל עם יוצאי מצרים וקברו מצוי עד היום בשכם, כמפורש בספר יהושוע: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם" (פרק כד לב'). ולכן אין  פלא  שקברו לא  נמצא  במצרים.

[מתוך ספרו של עדי כהן "אנחנו לא לבד"]

ImhotepImhotep Heb

והנער איננו איתי...

כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? (פרק מד פסוק לד')


הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה מדגיש את לימוד המוסר שיש בפסוק זה עד כמה גדולה חובתנו בחינוך ילדינו, כי כשאדם יעלה לשמים הוא ייתבע על כך ויצטרך לתת דין וחשבון מפורט כיצד הוא חינך את ילדיו, שהם פיקדון שהקב"ה הפקיד בידינו, למען יוכל העולם להמשיך להתקיים כרצונו ועל פי חוקיו משפטיו ותורותיו. וישאלו את האדם באיזה תלמוד תורה או ישיבה למדו ילדיך? כמה היית עקבי אחרי ההתקדמות שלהם? כמה השקעת בהם למען יוכלו להתקדם ולגדול כתלמידי חכמים? או לפחות יראי שמים?

ואם אדם יענה שאת ילדיו הוא שלח לבית ספר חילוני בטענה שזה קרוב לבית, או ששם לא צריכים לשלם כסף רב, ושם לא מחנכים על יראת שמים כלל ועיקר, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. זהו שכתוב "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי", היינו לאבינו שבשמים אחרי מאה ועשרים שנה, "וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי",..

מה נענה אם החינוך שהוא קיבל לא היה על טהרת לימוד תורה ויראת שמים? מה נענה, אם הובלנו אותו בחוסר תשומת לב לתרבות רעה ופריקת עול?

לזהות את המלך

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.. (פרק מה' פסוק ג')


משל (בית יצחק) למלך שרצה לבדוק איך תושבי מדינתו מעריכים אותו, לשם כך החליף את בגדיו לבגדים פשוטים וסייר בעיירות של מדינתו.

יום שני, 22 בדצמבר 2014

אוי לנו מיום הדין !

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.. (פרק מה פסוק ג')



מובא במדרש: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר: "אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, וּמַה יּוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָיו לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא דַּיָן וּבַעַל דִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין וְדָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין כָּל בָּשָׂר וָדָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לְפָנָיו" (בראשית רבה פרשה צג יא'). מה היה כל כך מיוחד בתוכחתו של יוסף לאחיו, שחז"ל ממשילים זאת לתוכחה שתהיה לכל אדם ואדם לאחר 120 שנה?

שחז"ל מדברים על יום הדין ועל תוכחת הקב"ה, הם לא מתכוונים רק לאדם רשע שהשתדל בכל מאודו שלא לקיים אפילו מצווה אחת בכל ימיו, אלה מדברים הם גם לאדם שיודע שיש בורא לעולם ומנהיג לבריאה, ואפילו מקיים חלק גדול מהמצוות. אבל מה? הוא מסתפק במועט! קשה לו עם כל ה"דקדוקים" של המצוות, זה מכביד עליו. מעיק עליו כל ההלכות ה"קטנוניות" של שמירת השבת, להתפלל שלוש תפילות ביום, הקפדה על כשרות... וכאשר שואלים אותו: "מה תענה לפני בורא עולם לאחר 120?" תשמע, העיקר הלב! הוא אומר..

לא שהוא אינו מאמין בעולם הבא, חס וחלילה. אלא שהוא מרגיש שהוא עם בורא עולם כבר יוכל להסתדר, הוא יטען לבורא עולם שככה הוא גדל, שקשה להשתנות, הוא גם לא רצה להכביד על האישה והילדים ולעורר מחלוקות. ובכלל הוא הרי השתדל להיות אדם טוב, לא עשה רע לאף אחד, היתה לו אמונה חזקה. וזה הרי העיקר, לא? הוא בטוח שבורא עולם ''יבין'' אותו ויסלח לו, הוא הרי אבא רחמן! וכך הוא ממשיך לו את שגרת חייו ללא דאגות וללא נקיפות מצפון. ממשיך הוא "להסתפק במועט" ללא דקדוקי הלכה וכשרות, ללא הקפדה על קביעת עיתים לתורה בצורה מסודרת, ועל עבודת המידות ולשון הרע אין מה לדבר איתו, כי הרי הוא סך הכל "אדם טוב"..

חז"ל מלמדים אותנו את הטעות במושג [הלא קיים!]: "מי שמאמין לא מפחד".. מי שלא מפחד, סימן שהוא לא באמת מאמין!! ככל שאדם יותר מאמין, הוא יותר חרד לגבי יום הדין המתקרב, כפי שכותב החכם באדם: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד!" (משלי כא יד'). אדם צריך תמיד לבדוק ולבחון את מעשיו בכדי לוודא שהוא בדרך הנכונה, כפי שעושים ביער חשוך שכל פניה לא נכונה עלולה להוביל אותך אל מלתעותיהם של חיות הטרף.

הזוהר הקדוש כותב שלכל אדם שנפטר מראים שתי תסריטים שונים, מראים לו באיזו דרך הוא הלך, ובאיזו דרך הוא היה אמור ללכת על פי הכלים והיכולות שהוא קיבל מבורא העולם. בדרך אחת מראים לו את מה שבחר בחייו, להיות מפורסם בזכות זה שהוא פוליטיקאי שמנצל את ההשפעה שלו בכדי להילחם בתורה ובלומדיה. ובדרך

השנייה הוא היה יכול להיות אדם שמפורסם בזכות כך שהוא סוחף בדיבורו אנשים טועים, וגורם להם להתקרב לבורא עולם. מצד אחד הוא צועד "לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם" (דניאל יב), ומצד שני היה צריך לצעוד לעולם שכר שכולו טוב.
האדם המשכיל צריך להיות פוחד וחרד מלעשות אפילו טעות קטנה שיכולה להסיט אותו מהמסלול הישר שבו הוא אמור לצעוד. בכל כך קלות יכול האדם לטעות לגבי היעד שאליו הוא אמור להגיע, ולעיתים זה קורה אפילו מטעות קטנה של "חוסר תשומת לב".
אדם ניגש לרב בבית הכנסת מראה לו את זוג התפילין המרופטות שירש מסבו, ושואל אותו אם הרצועה שנהיתה כבר חומה משני הצדדים כשרה? הרב עונה לו שזה כשר בדיעבד, ופני האיש זורחות! איזה מזל, חשבתי כבר שזה פסול... הסיבה שאדם זה מחייך היא כי הוא לא יודע שלאחר 120 שנה ישאגו עליו: איך יתכן שיש לך בכיס מכשיר פלאפון הכי חדש שעולה 3000 שקל, ואתה מוכן ללבוש תפילין בדיעבד מתקופת סבא שלך?? מצווה חשובה שצריך לקיים יום יום ועליה נאמר (ראש השנה יז.): קרקפתא [ראש] שלא מניח תפילין, נקרא פושע ישראל בגופו! [שגיהנם כלה והם אינם כלים], איך יתכן שבזה אתה לוקח סיכונים? הרי מדובר בחיים שלך בעולם הבא! אתה רוצה עולם הבא בדיעבד??
שתשאל אדם למה הוא לא מגיע לשיעורי תורה, הוא יטען שהוא מגיע מהעבודה גמור מעייפות. מה שהוא לא יודע זה שבעולם האמת יראו לו וידאו שבו הוא שואב כוחות של אריה ומזנק לעבר המנורה ברגע שנכנסת חתיכת עור מטופשת לשער. הוא גם טוען שהוא לא הולך לשיעור תורה כי אין לו רגע של זמן פנוי, אך לפתע מראים לו בווידאו איך הוא יושב עם השלט ורוטן: "אני משלם על 240 ערוצים ואין בכלל מה לראות"...

התוכחה ביום הדין קשה מפני שאז לראשונה האדם נחשף בשלמות לתוצאות שנגרמו ממעשיו. עד לאותו רגע, ניתן היה להשתיק את המצפון בכל מיני תירוצים שנשמעים מאוד משכנעים, כי ההרס והחורבן לא נראים באופק. אך לפתע שרואים את הדברים בשלימות מבינים את המשמעות של בחירה נכונה, תוך שיקול דעת ותשומת לב.
אחי יוסף שמעו: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?" ונבהלו. כי לפתע הם היו צריכים להתמודד עם התוצאה של המעשה שעשו לפני 22 שנה. חז"ל אומרים שגם אנו נגיע אחרי 120 לרגע שבו נשמע: "אֲנִי ה' אֱלֹקֶיךָ!" ושם נצטרך להתמודד עם תוצאות הבחירות שבחרנו בעולם הזה.

 

יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

רגע, אז כמה ימים היה הנס?

מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ אֶחָד בְּכָל לַיְלָה עַד שֶׁבְּלֵיל הָאַחֲרוֹן יִהְיוּ שְׁמוֹנָה. (שולחן ערוך)


מפורסמת שאלתו של הבית יוסף: מדוע קבעו שמונה ימים לזכר הנס, הרי היה שמן ליום אחד, כלומר, בעצם הנס היה לשבעה ימים?


בספר קומץ מנחה הובא תירוץ יפה בעזרת המשל הבא: סוחר אחד הגיע אל היריד והיו עמו 8 צרורות של מטבעות זהב כדי לסחור ולקנות. בהיותו בדרך, התנפלו על העגלה שלו שודדים ושדדו ממנו את כספו, אולם, צרור אחד נפל אל מאחורי מקום מושבו והשודדים לא השגיחו בו והניחוהו במקומו. כשהגיע הסוחר למקום היישוב, שכר פרשים אמיצים שירדפו אחר השודדים וישיבו לו את הגזילה. ועוד הוסיף הסוחר ונדר מעשר צדקה מהכסף שיושב לו. ואכן, השיגו הפרשים עזי הנפש את השודדים ולאחר קרב קצר הכניעום ונטלו מהם את כל שללם, והשיבו הגזילה לבעליה.


קיים הסוחר את נדרו, ומיהר להפריש מעשר מהגזילה שהושבה לו. אולם, ויכוח התגלגל בינו לבין הגבאים. הסוחר טען, כי עליו להפריש רק מ 7- הצרורות, ואילו הגבאים דרשו ממנו כי יפריש גם מהצרור השמיני, ובפרט ממנו, כי אילו לא היה נשאר לו הצרור הזה לא היה יכול להשכיר את הפרשים, ולא היו משיבים לו הגזילה ולא היה נותר לו מאומה...


כן הוא הנמשל: נס גדול אירע לאבותינו שהיוונים פשטו בכל בית המקדש וטימאוהו ואילו פך שמן קטן נותר בטהרתו, אלמלא כן, לא היה שמן כלל כדי שיחול עליו הנס, ויאירו הנרות שמונת ימים.


לזכר הנס הזה שגרם אח"כ לניסים האחרים כללו חז"ל גם את היום הראשון במניין ימי החנוכה...

שלושה דברים באים בהיסח הדעת

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים" (בראשית מא א'),


"קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ" (איוב כח ג'), זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה! (בראשית רבה פרשה פט א') 


המדרש (רבה, מקץ) מלמד אותנו שלכל אפילה יש "קץ" שקבע לו הקב"ה. כל רע שבעולם לא מתקיים לנצח. יש תקופה שבה הוא נצרך, ולאחר שמסיים הוא את תפקידו, נעלם ברגע!


חז"ל לימדו אותנו שהקץ של הימים שהם הכנה לבואו של המשיח, יסתיימו ממש בפתאומיות, ללא כל התראה מוקדמת, ואז יופיע המשיח. ונתנו משל לכך (סנהדרין צז'.) ששלושה דברים באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה, ועקרב. ממשילים את רגע ביאת המשיח לדבר שקורה ברגע אחד, ללא הכנה מוקדמת. כמו "מציאה" שאין אדם הולך לחפש מציאה, אלה לפתע פתאום אדם מוצא מציאה. ואותו דבר זה "עקרב", שצץ לפתע ללא כל התראה מוקדמת. ואכן את רגע בואו של המשיח, אף אדם לא ידע. זהו זמן שבו הקב"ה יחליט על הקץ והסוף לחשיכה שמסביבנו, ויגאל אותנו מצרותינו ומכל אויבינו. למרות שאין אנו יודעים את רגע בואו של המשיח, חז"ל נתנו לנו סימנים על התקופה של "עיקבתא דמשיחא" [עקבו של משיח, כלומר התחלת התקופה שלפני  בוא המשיח. כמו העקב שהוא החלק הכי תחתון וראשוני באדם].


כאלף ותשע מאות שנה לאחר חורבן בית שני והיציאה לגלות, מחכים עם ישראל שתתחיל התקופה של "עיקבתא דמשיחא", תקופה שבא נרגיש  כבר את הסוף של הגלות,  ונתקרב לבואו של משיח צדקנו.  הסימן שנתנו חז"ל לתחילתה של התקופה הזאת  מובא בגמרא (סנהדרין צח.): "אמר רבי אבא" אין לך קץ מגולה מזה! שנאמר: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לו' ח'). אומר רבי אבא: אתה רוצה לדעת מתי הקץ של הגלות ותחילת ימות משיח? תסתכל על הרי ישראל! ברגע שהם יתחילו לצמוח ולתת פרות, תדע שזה תחילת ימות המשיח. ואכן במשך כל הגלות של כ-2000 שנה, לא צמח בארץ כלום! הארץ היתה שוממה כפי שכותב הרמב"ן שביקר בשנת 1267. וכתב ש"רבה העזובה וגדול השיממון. כללו של דבר, כל הקדוש חרב יותר מחבירו.ירושלים יותר מהכל, וארץ יהודה יותר מהגליל". הסופר מארק טווין כתב: "המדבריות הללו ריקים מאדם, ירושלים עיר קודרת וחסרת חיים". ארץ שחיכתה לבניה 2000 שנה, ואף העצים סרבו לצמוח...


על כך אומרת הגמרא, שברגע שתראה  שהארץ תתן  את פריה,  זה בגלל שעם ישראל מגיע, וכאן מתחיל מהלך שלם של תקופת "עיקבתא דמשיחא". מהלך שלם שמתואר לפרטים בנביאים ובחז"ל, תקופה מאתגרת של ניסיונות לא פשוטים, שמובילים אותנו לקראת בואו של המשיח.


אך אי אפשר בלי המלצה! לא לשווא דמו חז"ל את רגע בואו של המשיח למציאה ועקרב. אדם  צריך להתכונן לבואו של המשיח בתורה, וגמילות חסדים. אם יתכונן יקבל את  פניו כשמח על מציאה.  ואם לאו יקבלו כעקיצת עקרב...

להאמין ללא תנאים

מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ... (מתוך על הניסים)



חז"ל מלמדים אותנו על חמשה הבדלים שהיו בין החשמונאים, לבין אויביהם היוונים. חמישה הבדלים שהם אלה שגרמו לחשמונאים לנצח. ברגע שאנו באים לנתח את הסיבות לניצחון [בעיניים יהודיות], מובן לנו שבעצם היותם של החשמונאים צדיקים, והיוונים רשעים, אלו טהורים, ואלו טמאים, החשמונאים עוסקים בתורה, בעוד היוונים מאמינים ב"אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת", אלו סיבות מספיק טובות שהביאו לעם ישראל את הניצחון. אך חז"ל מונים עוד שני סיבות שגרמו לניצחון, והם שהחשמונאים היו חלשים, והיוונים חזקים, ושהחשמונאים היו מעטים, והיוונים רבים. ולכאורה, מה זה קשור לסיבות לניצחון? זה נראה כאילו ההשוואה בשני דברים אלה באה להמחיש את התנאים ששררו באותם קרבות, ולא את הסיבות לניצחון...



אך מגלים לנו חז"ל שלתשועה הניסית ולניצחון המופלא, זכו אבותינו דווקא משום שהיו חלשים ומעטים. דווקא משום שידעו בבירור והכירו כי את עיניהם אין להם לשאת, אלא אל אביהם שבשמים!



שיהודי יודע שהוא חלש ואין לו עליונות מספרית וכדומה, ועדיין הוא יוצא להילחם, זה מראה על האמונה החזקה שלו! אמונה שבגללה אני קורא לעצמי "מכבי" [מי כמוך באלים י-ה] כי אני יודע שאין לנו על מי לסמוך אלה על אבינו שבשמיים! ואז ה' עוזר...

חיסול מתוחכם

כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְשַׁכְּחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ (מתוך על הניסים)



ידעו היוונים שבכדי לחסל את עם ישראל באופן מוחלט, לא יעזור מה שעשה המן הרשע בגלוי ובמוצהר "להשמיד ולהרוג". אלה צריך לפעול בשקט מתחת לפני השטח, לתת לעם ישראל לזנוח את המצוות ח"ו, ועם זאת לתת להם הרגשה שאין בכך שום דבר נורא.



משל לנשיא רוסיה שבא לבקר את נשיא ארה"ב. נשיא ארה"ב הכניס את נשיא רוסיה לחדר עם מחשב בעל שלש כפתורים אדומים, ואמר לו בשלושת הכפתורים האלה אל תיגע! ולאחר מכן עזב את החדר.



נשיא רוסיה התגרה ולחץ על הכפתור הימני, זרוע עם כפפה יצאה מצד ימין והכניסה אגרוף בפניו. מופתע אך סקרן, לחץ על הכפתור השמאלי, ושוב זרוע הכתה אותו מצד שמאל. שכבר חשב שהבין את העסק, כיסה את פניו בשתי ידיו ולחץ ברגלו על הכפתור האמצעי. רגל יצאה מהאמצע וחבטה אותו בראשו לקול צחוקו המתגלגל של נשיא ארה"ב שנכנס לפתע לחדר.



לימים הוזמן נשיא ארה"ב לרוסיה וגם כאן השאיר אותו נשיא רוסיה לבד בחדר עם שלושה כפתורים והזהיר אותו ביותר שלא ילחץ על שום כפתור. נשיא ארה"ב הסתקרן ולחץ על כפתור אחד, ועוד אחד ורואה שלא קורה כלום. כפתור שלישי ושום דבר..



שנשיא רוסיה נכנס לחדר, פנה אליו נשיא ארה"ב בזלזול מתנשא ואמר לו: המכונה שלך בכלל לא עובדת! לחצתי על שלושת הכפתורים ולא קרה כלום! חכה שאני יגיע חזרה לארה"ב ויספר את זה לכולם...



ענה לו נשיא רוסיה:  חזרה לארה"ב? איזה ארה"ב? הרגע שלחת לשם שלוש פצצות אטום!.. אמרתי לך לא לגעת בכפתורים!...



יוון רצו לחסל את עם ישראל  ועם זאת לתת להם הרגשה ששום דבר רע לא קורה, ועל ידי כך חשבו הם להביא לחיסולם המוחלט ח"ו.

הפתרון האמיתי !

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר (פרק מא' פסוק א')


בפרשה הקודמת קראנו על יוסף שנשלח לבית האסורים המצרי והואשם על לא עוול בכפו בכך שחטא עם אשת אדוניו. על הפסוק "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר" (לט כ'), אומר המדרש (בראשית רבה פז' ט'): שאדוניו של יוסף, פוטיפר "לקחו בדברים", אמר לו: יודע אני שלא ממך היה הדבר, אלה שלא לערב פסולת בבני אני אוסרך, שלא יאמרו: "כשם שתבעה את זה, כך תבעה אחרים". ונטלו והושיבו בבית האסורים. כלומר, גם פוטיפר ששם את יוסף בבית האסורים ידע שהוא שם אותו על לא עוול בכפו.


איזו הרגשה יכולה להיות ליוסף שמרגע שנמכר ע"י אחיו, הוא מנותק מאביו וממשפחתו לבד בניכר המצרי, מנסה הוא לעשות את כל אשר מבקש ממנו אדונו, ולמרות זאת מושלך בביזיון אל ה"בור" המצרי. רוצה הוא לפנות אל בורא העולם ולשאול אותו: למה? למה זה מגיע לי?? השתדלתי כל כך לעמוד בניסיון קשה מנשוא עם אשתו של האדון שלי, שעשתה הכל בכדי שאני אתפתה לדבר עבירה, ולא עשיתי כלום! וברחתי מהעבירה לכבודך ולכבוד אבא, וזהו שכרי על כך?!


איזו תחושה קשה ומבלבלת שמלווה את יוסף שנה ועוד שנה עד שעוברות עשר שנים שבכל יום מתוכם ישנה ציפייה ש"אולי מחר אחזור להיות מחוץ לסורג ובריח"..


לאחר ששר המשקים משתחרר מבית האסורים, ויוסף מבקש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה, מתמלא יוסף תקוה מחדש שבכל רגע יבואו להוציא אותו מהבור. ושר המשקים מצידו "היה עומד חוץ לפלטין של פרעה, ואומר: אלך ואומר אל פרעה עליו! נכנס ומיד שוכח. כל היום מתנה תנאים, ומלאך בא והופכם. וקושר קשרים (סימנים לזכור) ומלאך בא ומתירן. ולמה [נגזר על יוסף, שישכח אותו שר המשקים]? מפני שתלה יוסף בטחונו בבשר ודם" (תנחומא מקץ ג'). על כך שיוסף שם את מבטחו בבשר ודם ולא בהקב"ה, מקבל יוסף עוד שנתיים של צפיות ותקוות, בכל רעש של פתיחת דלת חושב הוא שהנה הגיע הרגע וכך יום ועוד יום..


עד שהגיע הקץ! "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם"- כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום (בראשית רבה פט א'). מנסים כל חרטומי מצרים וכל החכמים הגדולים למצוא פתרון לפרעה, אך כל ניסיונותיהם לשווא, כי פרעה יודע את הפתרון וחלם עליו, אך בבוקר שכח משום מה. עד שמתעורר מתרדמתו העמוקה שר המשקים ומזכיר את יוסף. ומרגע זה הכל זז במהירות מסחררת! "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף. וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". ולאחר כמה שעות: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם! וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֲנִי פַרְעֹה! וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". מבירא עמיקתא לאיגרא רמה! מאסיר בזוי שנאשם בפשעים חמורים, הופך הוא לשליט על כל ארץ מצרים!


רבותינו ז"ל מלמדים אותנו שכך גם תגיע גאולתנו. ברגע שיגיע זמן הקץ, ישר "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר", כדרך כל ישועת ה' שמגיעה כהרף עין. כותב המדרש (בראשית רבה פט א'): "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ! זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה".. ולאחר החושך והאפילה, יזרח אור גדול "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג כ').


אך עד מתי נוכל להיות בחושך? עד מתי נמשיך כמגששים באפילה? מתי נזכה שמי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די? (תנחומא מקץ י') התשובה מונחת בפרשתנו!


רואים אנו שלפני שיוסף הצדיק יוצא מתוך ה"בור" המצרי, קמים כל חרטומי מצרים וחכמיה ומתחילים להעלות הצעות. אולי כך, ואולי כך... ורק לאחר שמתייאשים הם מלהציע ומוכנים להבין שאינם יודעים את הפתרון, ומודים שטועים הם. רק אז "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"! רק אז, "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ!" ואותו דבר גם אצלנו!


היהודים הקימו להם מדינה לאחר גלות ארוכה, וכבר היה נראה שהנה בעוד זמן קצר עַם ישראל שב לימי שלמה המלך בתפארתו. אך לפתע קמו להם כל מיני חרטומים, והתחילו להציע כל מיני הצעות. אחד מנסה לקדם את עם ישראל בכך שמביא לכאן את כל התרבות ההרסנית מאירופה. אחד מנסה לחנך את הנוער לכפירה והעלמה מוחלטת של תורת ישראל מתוכנית הלימודים. ואז בכדי לאזן את ה"חרדיות" במדינה, אחד מציע לפתוח את השערים למאות אלפי גוים, שיפתחו חנויות בשבת, ימכרו חזיר בראש חוצות, וילמדו אותנו זנות מהי. גלאי מתכות בבתי הספר, תרבות של חוצפה וסכינאות, ועוד הורים לנערות שכבר לא ישנים בלילה. וגם ברגע זה קמים להם עוד כמה חרטומים שלא אמרו עדיין את דברם, ומשוכנעים הם שמצאו את הפתרון לכל הבעיות. ברור.. הפתרון הוא דווקא הצרת צעדיהם של אלו שחרטו את לימוד התורה והמוסר על דיגלם.. איך לא חשבנו על זה קודם...?


לא יעזור לנו כלום! עד שלא נבין שיש רק פתרון אחד, והוא דרך התורה הקדושה! פשוט לא נצא מהבור החשוך של הגלות! רק נדמה לנו שהפתרון לבעיות שלנו הוא פתרון מדיני או חברתי וכו'. "באנו חושך לגרש" איך מגרשים חושך? "בידינו אור ואש"! חייבים אנו לקבוע עיתים לתורה, ולהרבות ככל יכולתנו בגמילות חסדים. ככל שנאיר יותר במעשינו, נגרום לעוד ועוד מאחינו להבין שהפתרון האמיתי נמצא בתורה, ולא אצל החרטומים שמסרבים להבין שנכשלו כישלון חרוץ. ואז ברגע אחד- "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"!


נצא ונזכה לגאולה השלימה במהרה אמן!


 

יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

זה לא אדם , זה דחליל!

בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ.. (פרק מ פסוקים יט')


המגיד מדובנא שואל: והרי חלומם של שר המשקים ושר האופים מאוד דומים, מדוע אם כן, פתר יוסף כי שר המשקים ישוב לתפקידו ואילו את שר האופים יתלו?

את ההסבר לכך הביא על ידי משל למה הדבר דומה: לצייר אחד שצייר ציור נפלא! בציור נראה אדם הנושא על ראשו סל ובו ככר לחם. עמדו שני אנשים והביטו בציור. בעודם מביטים באה ציפור והחלה לנקר במקורה את ככר הלחם שבציור...

ראה! - אמר האחד - כמה גדול הוא צייר זה עד כדי כך שהציפור טועה וחושבת כי הלחם אמיתי... לא – אמר חברו - אין הוא צייר גדול כלל!!!. אמנם, הלחם נראה אמיתי, אולם מדוע הציפור אינה מפחדת מן האדם אשר הסל על ראשו....

וזהו גם הנמשל: כשסיפר שר האופים ליוסף את חלומו אמר: "וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי" (מ יז'). הבין יוסף שהציפור אינה מפחדת ממנו, סימן שנגזרה עליו מיתה וסופו שייתלה!...

מיהו יהודי ?

הַכֶּר נָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה? וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי! (פרק לח' פסוק כה'- כו')


מדהים בכל שנה מחדש לקרוא את הפרשיות האלה שמדברות על האבות שלנו, האבות שמהם צמח עם ישראל. הרמב"ן כותב בפרושו לתורה ש"מעשה אבות סימן לבנים" (בראשית יב ו'), צריכים אנו לראות את מעשי אבותינו, ולשאוף להגיע למעשיהם. קוראים אנו את הדו-שיח בן אברהם אבינו לבני חת, את דבריו המאופקים של יעקב ללבן, את יחסו לעשיו, והדברים נפלאים. כל כך הרבה ניתן ללמוד מכל משפט הן בפשט והן בדרש והרמז.

אחד הדברים שצריכים למלא אותנו בתחושת שלמות וביטחון, זה העובדה שרואים בפרשיות אלו איך פועלת השגחתו של הקב"ה בעולם. בעת קריאה בחומש ברור לנו כצופים מהצד שעם ישראל עתיד להיכנס למצרים ולאחר מכן לצאת משם "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" (דברים כו ח'), כי הרי כך הבטיח הקב"ה לאברהם בברית בן הבתרים. וכעת בנקודת הזמן של פרשתנו שיוסף הבן המועדף מספר על חלומותיו, גורם לאחיו לקנא בו ואף לרצות לפגוע בו ולבסוף נשלח ביד הישמעאלים למצריים, רואים אנו איך הרצון הסופי של הקב"ה קורם עור וגידים. צעד אחר צעד, דברים שכאירוע כל אחד בפני עצמו הם קשים ולא כל כך מובנים, ופתאום שמסתכלים בגדול על הכל כמהלך שלם שעתיד להכניס את כל בני ישראל למצרים הכל נראה מובן. וכך גם לגבי כל מיני אירועים שכל אחד מאתנו עובר במהלך חייו, צריכים אנו לזכור שזהו רק אירוע אחד ממהלך שלם של חיים שהקב"ה מתכנן לנו..

בנוסף מספרת לנו הפרשה על יהודה, שברגע שכל האחים תמימי דעים לגבי הרצון להרוג את יוסף ולהשליכו לאחד הבורות, יוצא הוא כנגדם ומתעקש ש "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?" כלומר, יכולים אנו להרוג את יוסף, אך לכסות את דמו? מה הטעם? האם אדם יכול לברוח ממעשה שהוא עושה? [מכסה פשעיו לא יצליח], ולכן מציע למכור אותו לישמעאלים בכדי שלא יצטרכו לפגוע בו.

יוסף נמכר לישמעאלים ויורד מצרימה, וששומע זאת יעקב אביו הוא מסרב להתנחם. לאחר שראו האחים את צער אביהם התחרטו על מעשיהם ורצו לפדות את יוסף מיד קוניו, אלא שכל החיפושים אחריו היו לשוא.. את כל מרירותם וזעמם שפכו כעת על מי שהגה את רעיון המכירה - יהודה.  למה לא  אמרת לנו  לחזור בנו,  ולהחזיר אותו הביתה?  למה אמרת  לנו למכור אותו? בעקבות הסכסוך שפרץ בינו לבין אחיו החליט יהודה, להפרד מהם ולעבור למקום מגורים אחר. שם נשא לו אשה וזו יולדת לו שלושת בנים.

משבגר בנו בכורו, עֵר, השיא אותו לאשה בשם תמר, אך בעקבות התנהגותו הרעה נגזר עליו מן השמים למות בגיל צעיר. וכך עולה גם בגורלו של האח השני. בבית יהודה נשאר הבן הצעיר אשר בהתאם לחוקי הייבום היה עליו לשאת את תמר, אולם יהודה התחמק מנישואים אלה בטענה שעדין הוא צעיר.

מתגלגלים הדברים ותמר במעשה תחבולה מתעברת מיהודה. וכשבאים ליהודה ומספרים לו שכלתו הרה, פוסק יהודה חד משמעית ש"בת כהן שזנתה חייבת מיתה בשרפה" [תמר היתה ביתו של 'שֵׁם' שהיה כהן], ולכן: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף!".

בעוד מכינים את המדורה, פונה תמר לשליח שילך ליהודה ויאמר לו: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה!" יש לי כאן חותמת ופתילים ששייכים לאיש שממנו אני בהריון. השליח מגיע אל יהודה ומראה לו את הסימנים. יהודה רואה את הסימנים וחושכות עיניו, הסימנים האלה הם החפצים שלו. מה עושים? הוא שלח לשריפה את כלתו על לא עוול בכפה, בעוד שהוא היה אחראי למעשה.

בפני יהודה קיימות שלוש אפשרויות. הראשונה, יכול הוא להשמיד ראיות. מילה אחת שלו וזורקים את תמר למדורה שהתחממה בינתיים. אף אחד לעולם לא ידע על כך שהוא האשם העיקרי בסיפור הזה. אפשרות שנייה, יכול הוא להגיד לשליח שפשוט ישחרר אותה ללכת לדרכה מחוסר ראיות, או בגלל שסתם הוא רוצה לחקור את הנושא יותר לעומק. אך יהודה בוחר באפשרות השלישית והיא - להודות!

לאדם כמו יהודה בעל כבוד ומעמד אין דבר קשה מזה. פונה הוא לעבר כל הקהל ובתוכם תמר, ואומר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (לח כו'). היא צודקת! אני זה שאשם בכל מה שקרה כאן.

מה עם הכבוד והמעמד של יהודה שהיה נשיא? הקלון שיוצא ברבים? זה לא מה שמשנה. מה שחשוב זה האמת! והאמת היא שאני טעיתי...

שאדם יודע לקחת אחריות ולהודות זוהי גדולה! וזוהי הסיבה שאנו עם ישראל, נקראים יהודים, על שם יהודה. יהודים ולא רְאוּבֵנִים או יוֹסֵפִים או כל שבט אחר. כי יהודי זה מלשון "מוֹדֶה" מילה שיש לה שתי משמעויות. האחת - להגיד תודה על הכל ולא להיות כפוי טובה. והשני  - זה להודות על האמת. לא לשוא "מוֹדֶה" זוהי המילה הראשונה שכל יהודי מוציא מפיו ברגע שהוא מתעורר, כי זוהי מילה שמגדירה את המהות של האדם היהודי.

ברגע שאתה יודע את האמת תחזיק בה חזק. אל תותר על האמת בגלל חברה רעה ואנשים שכל האינטרס שלהם זה רק נוחות וקלות, ומבלים את זמנם לריק. בסופו של דבר הקב"ה מחפש אך ורק את אלה שהחזיקו באמת, ולא כאלה שבגלל שיקולים של נוחות ואי נעימות החזיקו בבלוף והשקר. תהיה גבר ותודה שטעית! תהיה מוכן לצאת כנגד כולם ולא להתבייש באמת היחידה שהיא האמת של בורא העולם.

"לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם .. מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ"

מבקש שלווה בעולם הזה

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (פרק לז' פסוק א')


וכותב על כך המדרש רבה (בראשית פד' ג'): "אָמַר רַב אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה וּמְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה,   הַשָֹּׂטָן בָּא וּמְקַטְרֵג. אָמַר: לֹא דַיָין שֶׁהוּא [השכר] מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה?"

על כך מביא הבן איש חי משל לשני חמורים שנשאו עליהם משא גדול. חמור אחד סחב שק מלח, והחמור השני סחב שק ספוג. בתחילת המסע, היה החמור הראשון מצטער מאוד מהמשא שהוא סוחב בגלל משקלו הגדול ולעומתו החמור השני הולך ברינה ובשמחה. לאחר זמן רב הגיעו שני החמורים לנהר שהם חייבים לעבור בדרכם, והמים בו עמוקים ועוברים את גובהם. נכנסו שניהם וחצו את הנהר. החמור הראשון עם המלח יצא ופתאום הוא מרגיש שהמלח נמס והמשקל נהיה הרבה יותר קל ממש כאילו לא היה. ולעומתו החמור עם הספוג נכנס לנהר והתחיל הספוג לספוג את המים והמשקל שלו עלה למשקל רב. החמור לא עמד תחת המשקל העצום, טבע ומת. נמצא שהחמור הראשון שסבל הרבה לבסוף פדה את שכרו ונהנה למרות הייסורים שעבר, אך החמור השני שנהנה כל חייו קיבל את המכה לבסוף עד שאבד מן מהעולם!

והנמשל ברור!

אל לו לאדם להצטער על כך שמשתדל ומתאמץ בעולם הזה, אלה צריך הוא לשמוח ולדעת שעתיד ה' לשלם לו שכר על כל טיפה וטיפה של מאמץ. ומי שמבקש "לשבת" בעולם הזה ולנוח, מפסיד הוא את שכרו.

צריך פשוט לברוח!

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ! (פרק לט' פסוק י')


כותב המדרש תנחומא(וישב ח'): "וכך אמר לה יוסף: אפילו פנויות שלכם אסורות לנו, כל שכן אשת איש. ולא שמע אליה לשכב אצלה, להיות עמה. לשכב אצלה- בעולם הזה, להיות עמה- לעולם הבא בגיהינום!". מלמדת אותנו התורה שלמעשים שאדם עושה בעולם הזה יכולה להיות השלכה חמורה ביותר.

הגמרא(עבודה זרה דף ה.) אומרת: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא. וכל העובר עבירה אחת, מלפפתו (עוטפת אותו) ומוליכתו ליום הדין". רבי אלעזר אומר: [על אדם שחוטא עם גויה] שהיא קשורה בו ככלב! (כפי שכלב רץ אחר אדוניו, ואינו מרפה ממנו) שנאמר: "וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ(לט' י')" לשכב אצלה- בעולם הזה, להיות עמה- לעולם הבא. וכותב על כך המהרש"א: "יש לחוטא בחטא זה צער גדול מאוד. וזהו גנאי גדול לאותו חוטא, משום שנגלה לעיני כל הנשמות מה פגמו של אותו חוטא".

כמה צריכים אנו ללמוד ממעשיו של יוסף הצדיק, שידע שבעקבות מעשה כזה הוא פשוט מאבד את הכל! ולכן לא ניסה להתמודד, או להתעמת עם הבעיה, אלה "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה (לט' יב')". צריך פשוט לברוח! לא לשחק משחקים! אסור לנסות את עצמינו בכל מיני מצבים, כי אדם שמשחק באש, נכווה!  [ומודה ועוזב, ירוחם]

גילה סודו אל הנביאים

כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים! (עמוס פרק ג' פסוק ז') 


בהפטרת השבוע (וישב) קוראים אנו בנביא עמוס שהיה נביא בימי בית המקדש הראשון.

באחד הפסוקים בהפטרה כתוב: "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים." וכותב על כך המצודת דוד: "פסוק זה מביא ראיה שהכל בא בהשגחה. כי אין ה' עושה דבר, כי אם יגלה סודו בתחילה אל הנביאים." כלומר כל מאורע שקורה בעולם מושגח ע"י הקב"ה, ולראיה ניתן לראות שהוא גילה לנביאים את מה שעתיד להתרחש בעולם.

ישנה  נבואה  שהתנבאו  ישעיהו הנביא  ולאחר מכן גם ירמיהו,  על הבבלים שהחריבו את  בית  המקדש הראשון. הנבואה היא על העיר בבל שהקב"ה עתיד להחריב אותה, ושהיא לא תבנה שוב לנצח! וכך כתוב בפסוקים: "וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹקים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה. לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם (ישעיהו יג')." "וְשִׁלַּמְתִּי לְבָבֶל וּלְכֹל יוֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים אֵת כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְצִיּוֹן לְעֵינֵיכֶם נְאֻם ה'. הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם ה' הַמַּשְׁחִית אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה, וְלֹא יִקְחוּ מִמְּךָ אֶבֶן לְפִנָּה וְאֶבֶן לְמוֹסָדוֹת כִּי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה נְאֻם ה' (ירמיהו נא')."

אם כן הנביאים מתנבאים על העיר בבל שהיתה אימפריה בתקופתם, שהיא עתידה להיחרב ולא להיבנות עד עולם, לנצח! האומנם זה מה שקרה? חורבות העיר בבל נמצאות 34 ק"מ דרומית לבגדד ומשתרעות על פני שטח של 8.5 קמ"ר בקירוב. כותב ד"ר פנחס ביברפילד: (Ancient jewish History) "אחרי מלוך כורש, עוד הוסיפה בבל להיות עיר חשובה, אחת הבירות של האימפריה הפרסית, אבל לאט לאט חרבה העיר ללא תקנה. אלכסנדר הגדול חלם להפכה למרכז האמפריה העולמית שלו, אך מותו  הפתאומי מנע את מימוש הרעיון. לבסוף נעלמה בבל מבמת ההיסטוריה, היא הייתה לתל חרבות עד זמננו אנו, וחורבותיה משמשות עדות אילמת ומתמדת לאמת הנבואה העברית". או בלשון האינצקלופדיה המקראית (ערך בבל): "בבל – עיר זו שהייתה במשך האלף השני והאלף הראשון לפני הספירה בירתן של אימפריות שונות, לא נשאר ממנה היום אלא שדה חורבות נרחב על שפת נהר פרת ממזרחו".

יודעים אנו שאף סדאם חוסיין [ימ"ש] הציב ציור עצום של עצמו ושל נבוכדנצאר בכניסה להריסות העיר. הוא גם בנה מחדש חלק מהשרידים לחרדתם של הארכאולוגים, והטביע את שמו על רבות מהלבנים, בדומה לנבוכדנצאר. כתובת מצויה הכתובה על חלק מההריסות אומרת, "דבר זה נבנה בידי סדאם חוסיין, בנו של נבוכדנצאר, לתפארת עיראק". אך גם שליט זה מת כידוע לפני שהצליח להקים מחדש את החורבות.

נבואה מדהימה! מדוע על הנביאים ל"הסתכן" בנבואה ארוכת טווח עד קצה ההיסטוריה"? אלה שיודעים אנו שה"סיכון" כביכול לא קיים בכלל. מפני ש "לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים". דברי הנביאים הם דבריו של הקב"ה, שנתן לנו על ידם את אשר עתיד להתרחש מאז ועד אחרית הימים.

 

[caption id="attachment_2734" align="alignright" width="434"]בבל חורבות העיר בבל כיום[/caption]

 

 

 

 

 

 

 

בבל1בבל2

יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

עוד כמה "נודניקים" ואני קם..

מספר שעות השינה שבני האדם ישנים בפועל, משתנה מאדם לאדם. אך האם יש מספר שעות מומלץ לשינה, לשם השגת רוגע נפשי ושכלי אשר יסייעו לקליטה והבנה מקסימלית ולזיכרון החומר הנלמד?


מתוך: "המהפך" - הרב זמיר כהן

ובכן, מחקר חדש שנערך על ידי צוות חוקרים בראשות פרופ' רוברט סטיקגולד מבית-הספר לרפואה בהרווארד קובע כי המספר הרצוי ביותר של שעות שינה להשגת התוצאות הנ''ל הוא: שמונה שעות. (ובכל מקרה, לא פחות משש שעות).

המחקר קובע חד משמעית כי הנוהגים לישון יותר משמונה שעות, מבזבזים את זמנם לריק! פרופ' סטיקגולד מסביר כי במהלך שינה של 8 שעות בלילה, ישנם שני שלבים עיקריים שבהם המוח עובר שינויים פיזיקליים וכימיים: בחלק הראשון של הלילה, ולפנות בוקר במהלך השעתיים האחרונות של השינה. האינטרקציה שבין שני השלבים היא שמחזקת ומקבעת את הזיכרון. בשלב הראשון של השינה, מוזרם המידע מאזור הזיכרון (ההיפוקמפוס) אל תוך קליפת המוח.  לאחר מכן,  במשך  כארבע  שעות, מתרחש במוח תהליך איטי של חלוקת המידע החדש, זה שנלמד ונרכש באותו יום, אל רשתות העצבים ותאי העצב המתאימים. ''התהליך דומה להמתנה לבצק שיתפח'', אומר פרופ' סטיקגולד. בשלב השני והמסיים של השינה (המכונה שלב החלום הפעיל) שוב מתרחשים תהליכים כימיים מהירים. ההיפוקמפוס מתנתק מקליפת המוח, והמוח מפעיל שוב את המידע שעבר עיבוד ומחזק את הקשרים שנותרו בין תאי העצב בכל מאגרי הזיכרון.

פרופ' סטיקגולד הטעים כי לממצאים אלה השלכות חשובות ביחס לתלמידים ואנשים הרוכשים מידע או מיומנות חדשה בכל תחום שהוא.  המחקר מוכיח כי שיפור הביצועים הלימודיים תלוי בשינה טובה ומספקת אף יותר מאשר במאמצי השינון והלימוד שהשקיע התלמיד או במנת המשכל שלו. למותר לציין כי פרסום מחקר רב-משמעות זה בשנת אלפיים זכה לכותרות ענק בעתונות העולמית בכלל ובביטאונים המדעיים בפרט.

והנה, בספר ''היד החזקה'', ספר המסכם את כל ההלכות התורניות וההנהגות הראויות, בין שאר דברי ההדרכה הנפלאים לשמירת הגוף והנפש בצורה הטובה ביותר, מציין הרמב''ם כי בשמונה שעות שינה מפיק האדם את התועלת המרבית מן השינה, ואין צורך ביותר!

הנה לשונו: ''היום והלילה, כ''ד שעות. די לו לאדם לישן שליש מהן, שהוא שמונה שעות''. (הלכות דעות פרק ד הלכה ד). מעניין לציין שיש מחכמי ישראל אשר כתבו כי קיבלו מרבותיהם שברובד הרמז שבפרד''ס (פשט, רמז, דרש, סוד) התורה, הדבר נרמז בפסוק "כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי'' (איוב ג יג') הגימטרייה של המילה ''אז'' היא 8 (7+1). והרי הפסוק כאומר: כאשר ישנתי ''אז'' (= 8 שעות), ינוח לי!''.

מי יצליח להוריד ליהודי את המעיל?

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (פרק לב פסוק כה')


כל מהותו של יעקב היא פרישות. הוא לא משנה את שמו לשונו ומלבושו גם שנמצא בבית לבן, והוא לא מנסה אפילו להחזיר את לבן בתשובה למרות שהיה עובד אלילים.


שרו של עשיו מבין את משמעות הנצחיות של יעקב שבאה ע"י הפרישות ["עִם לָבָן גַּרְתִּי" - ותרי"ג מצוות שמרתי (לב ה')], והוא מנסה להתחבר אל יעקב בדרך של: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" ומסביר ה "כלי יקר": [ש]מילת "וַיֵּאָבֵק" היא כמו וַיְחַבֶּק. מנסה עשיו להתחבר אל יעקב על ידי חיבוק ובכך לשבור את הנצחיות שלו.


החפץ חיים אומר על כך שבכל הדורות ניסו לכלותינו ודווקא שבאו עלינו סערות קשות ניצלנו וה' בא לעזרתנו, אך כשהתחברנו עם הגויים ספגנו את האבדות הקשות ביותר..


משל למה הדבר דומה: השמש והרוח התערבו מי יוריד את המעיל ליהודי. הרוח נשבה בעוז, וככל שהתגברה היהודי תפס את המעיל וסגר את הכפתורים וקשר את הכובע והיא לא הצליחה.


משלא הצליחה, הגיעה השמש לעומתה. הפיצה את חומה, קפחה על ראשו ומיד היהודי פשט את מעילו...


כן הוא הנמשל: כשעם ישראל עומד בפני סערות קשות הוא יודע להתגונן כנגד אויביו, אך כאשר אומות העולם נותנים לו טיפה חום [חיבוק] הוא מיד פושט את מעילו, מתחבר אליהם וסופג את האבדות הקשות ביותר בהיסטוריה...


יש לנו ללמוד מיעקב כיצד להישאר שונה ומיוחד, ולא להתפתות ולחבק את תרבות הגויים הקורצת. רק כך נשמור על נצחיותנו..

הצילני נא מיד אחי!

הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים! (פרק לב'פסוק יב')


יעקב אבינו חוזר מחרן לבית הוריו, ונערך לפגישתו עם אחיו עשיו, אותו אח שלפני עשרים ושתים שנה אמר: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (כז מא').

צדיק כיעקב אבינו לא היה צריך לפחד כלל מעשיו הרשע, בעיקר לאחר שבלילה הקודם הוא נאבק עם מלאך אלוקים. ולראות מלאך זה כלל לא פשוט כפי שמתאר הנביא דניאל: "וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּח, וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ..." (דניאל י ח'). ויעקב אבינו רואה את מלאכו של עשיו ולא זאת בלבד שאינו פוחד, אלה שנאבק עימו ומנצח אותו. ועם כל זאת, עדין רגע לפני שהוא נפגש עם עשיו אחיו, מעידה עליו התורה: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ!" (לב ח'). יעקב אבינו חושש מהמפגש עם עשיו. חושש הוא שזכות קיום מצוות כיבוד ההורים וישוב ארץ ישראל, שהיו לעשיו במשך כל אותם עשרים ושתים שנה שהוא שהה בבית לבן יעמדו לעשיו לזכות.

יעקב לא יודע לאיזו קבלת פנים לצפות, ולכן מכין את עצמו לשלושה דברים, לדורון, תפילה, ומלחמה. הוא נערך אסטרטגית ומחלק את משפחתו לשני מחנות במחשבה שאף אם יכה עשיו את המחנה האחד, יציל לפחות את המחנה השני. לאחר מכן ניגש הוא לתפילה לפני ה', ויחד עם זאת אינו זונח את הדרך הפרלמנטרית, ושולח עם המלאכים מתנה מכובדת-דורון עבור עשיו שמא יתרצה בה.

יעקב אבינו נושא תפילה לבורא העולם: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים!". ונשאלת השאלה, האם היה צריך לחזור יעקב אבינו ולומר הצילני נא מיד אָחִי וגם מיד עֵשָׂו, שיגיד או "אָחִי", או "עֵשָׂו". הלא רק אח אחד היה לו?

אלה ש"אָחִי" ו"עֵשָׂו" הם שתי בחינות נפרדות.  שני דברים שונים שצריך להיזהר מהם,  ועל שניהם יעקב מתפלל. יעקב מבקש להינצל מ"עֵשָׂו" הרשע שהוא בבחינת "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" (כה עז'), מושחת מידות ומעוות מעשים, אדם שחי כחיית השדה ללא כל מעצורים של מוסר ומצפון. ומצד שני יעקב מתפלל להינצל מ"אָחִיו". אותו אח שגדל איתו יחד, שיחה קולחת שתוביל לישיבה יחד לארוחה לזכר הימים עברו,  להתרפק על החוויות אותם חלקו בנעוריהם. להיפגש אחת לשבוע סתם בכדי להתעדכן במה שקורה, ולחדש את הקשר...

ש"עֵשָׂו" מגיע בתור "אָחִיךָ", זה הרבה יותר קשה! שהוא ניגש אליך לבוש בבגדי שחץ, זולל וסובא, בועט ומקלל, אתה מזהה אותו בקלות. אך שהוא מגיע עם טלית ותפילין, ומתנהג כעלם חמודות, קשה לך לזהות אותו, ופה טמונה הסכנה!

חז"ל מדמים את יצר הרע לאדם שאתה רואה מהעבר השני של המדרכה, ואתה לא מייחס אליו חשיבות, הרי אינך מכיר אותו. אך למחרת שאתה עובר באותו רחוב, שוב אתה רואה אותו. אתה מהנהן לו בראשך מתוך נימוס, לא משהו מחייב. וביום השלישי, כבר אתה מניף לו את ידך לשלום, סך הכל אתה אדם נחמד, לא נעים לעבור אחד ליד השני בכל יום מבלי לומר שלום. אך לאחר כמה ימים שוב מופיע אותו אדם מעבר למדרכה, חיוך רחב נפרש על פניו והוא חוצה את הכביש, הוא מתעניין בשלומך ומושיט את היד ללחיצה.. מה לא נלחץ? זו רק לחיצת יד רשמית.. לאחר כמה ימים הוא כבר ניגש ואומר שהוא גר בקרבת מקום, ומזמין אותך לכוס קפה ידידותי... מה לא נלך? לא נעים .. סך הכל הוא ממש נחמד. והרי אנחנו כבר מכירים הרבה זמן.. לא נעים לסרב.. "כך היא אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועושה" (שבת קה.). חז"ל מזהירים אותנו שחובה עלינו ללמוד את דרכו של היצר הרע. לא ניתן להתגונן מפניו אם לא נתכונן אליו כיאות.

לפני שאדם יוצא אל הרחוב חובה עליו להתכונן. בכדי שיחזור שלם לביתו עליו לשאת "תפילה" לבורא העולם שישמור עליו בדרך, ויציל אותו מכל הסכנות הרוחניות שהרחוב מציע. לאחר שיוצא אל הרחוב, צריך הוא להיות מוכן לדורון ולמלחמה.

אם ישנו מעשה חסד שצריך לעשות עם יהודי, או שיש אחד מאחינו שטועה בהשקפותיו וצמא לשמוע את האמת של בורא העולם פה מגיע השלב של "דורון". צריכים אנו לתרום מעצמינו בכדי לקרב ולעזור לכל יהודי הן רוחנית והן גשמית, עד היכן שידינו מגעת!

אך אם יש סיכוי קל שבקלים, שהיציאה אל הרחוב תגרום לנו להשפעה זרה, לבלבול בהשקפה, קריאת כל מיני עלוני כפירה והסתה, או אדם [אפילו נחמד!] שהחיבור אליו הוא לא חיובי, כאן עלינו לצאת ל"מלחמה"!

עלינו להדוף מעצמינו וממשפחתנו כל השקפה שהיא לא על פי האמת של התורה הקדושה. כל עיתון שמכיל בתוכו דברי בלע ורשעות פריצות ולשון הרע. להתרחק מחברת אנשים שגורמת לנו להתרחק מהקב"ה, כפי שאמר יעקב לעשיו לאחר שעשיו הציע לו ללוותו בדרכו. יעקב מסרב ואומר: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי, וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים" (לג יד'). יש לי מלאכה בעולם הזה, והיא להתקרב לבורא העולם. יש לי ילדים שמצווה אני לשמור עליהם מכל השפעה רעה ולחנכם ולכן אני מסרב להצעתך הנדיבה. "הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע! (אבות א ז') אמרו חז"ל. ולכן שעשיו מציע, גם אם באותו הרגע לא נראית סכנה מידית מוותרים אנו על הכבוד. יש לנו תפקיד בעולם והוא הרבה יותר חשוב!

מעשה אבות סימן לבנים

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ! וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ.. לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (פרק לב' פסוק ח')


רש"י מפרש את פסוק זה:  "וַיִּירָא", שמא ייהרג. "וַיֵּצֶר לוֹ", אם יהרוג הוא את האחרים. ושואלים חז"ל: לשם מה הביא הקב"ה על אבותינו ייסורים כל כך גדולים, מציאות של פחד, ומאורעות קשים, עד שהם זעקו אל ה' שיושיע אותם ואת בניהם?

המגיד מדובנא השיב בדרך של משל: בכפר אחד היו כמה חולים, אך לא היה רופא שיטפל בהם. בעיר הסמוכה התגורר השר הממונה על המחוז, ובעירו דר רופא גדול. באותו הכפר התגורר אחד מקרובי השר. יום אחד הרגיש האיש מחוש קל בראשו, מיחוש שאינו מצריך כל טיפול, אולם האיש החל גונח בקול, וביקש מקרובו השר כי ישלח במהרה את הרופא אל הכפר, כדי שיחיש לו עזרה.

התפלאו בני ביתו של החולה: כאב ראש קל לך ומדוע אתה כה גונח?

שוטים! אמר האיש. וכי בגללי אני גונח? מבקש אני כי הרופא יבוא אל כפרנו, ויטפל בחולים הסובלים סבל רב! אולם יודע אני, כי השר לא ישלח את הרופא בעבורם, משום כך, מתחלה אני, אולי ישלח השר את הרופא בעבורי כי אני קרובו...

כך גם הוא הנמשל: הקב"ה ראה כי בדורות הבאים לא יהיו זכויותיהם של בני ישראל כה רבות, ומשום כך, גלגל את המאורעות כדי שהאבות הקדושים יעמדו בניסיונות רבים וכך יבקשו בתפילתם עליהם  ועל בניהם.  וממילא  בזכות  תפילת האבות  ייוושעו  הבנים..

רגע לפני שאתה יוצא ...

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ...     (פרק לד' פסוק א')


קשה לעכל את הצרה הקשה והאיומה שנופלת על יעקב אבינו מהכיוון של דינה ביתו שנחטפת ע"י שכם בן חמור. וכל זאת למה? משום שיצאה לטיול תמים "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ", "נערות משחקות מתופפות בתופים" כלשון הפרקי דרבי אליעזר (פרק פג).

אז מה היה כל כך נורא? רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: [משל] לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לִיטְרָא אַחַת שֶׁל בָּשָׂר [עטופה], וְכֵיוָן שֶׁגִּלָּה אוֹתָהּ, יָרַד הָעוֹף וַחֲטָפָהּ מִמֶּנּוּ. כָּךְ "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה" (לד פסוק א'), ומִיָּד, "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר" (לד פסוק ב') (מדרש רבה פ. ה').

אומנם לא ניתן להגיע למצב כזה שילדינו לא יצאו כלל מהבית, אך עלינו לתת את הדעת לכך שישנם סכנות גדולות בעת היציאה מהבית. ההורים צריכים לדעת לאן הילדים הולכים, ולפקוח עין על החברה שבה הם מבלים.

מובא בחז"ל שדינה יצאה מקושטת (מדרש רבה פ. א'). רצתה קצת "להרגיש טוב עם עצמה" קטע של נשים, כמובן שאין היא רצתה לשאת חן בעניו של אותו רשע! אך  , שלפעמים מספיקה פרצה אחת קטנה, שיכולה להביא לכאב גדול.

הרב האבן עזרא מפרש: "וַתֵּצֵא דִינָה", שיצאה מעצמה. כלומר לא היה פיקוח. יתכן שאם היתה שואלת את אביה הוא היה מייעץ לה לא לצאת, יתכן שהיה אומר לה ללבוש בגד פחות בולט, או אולי בושם פחות נודף למרחקים. מה אסור קצת לצאת להתאוורר? מותר! אך חובה לחשוב מה עלולות להיות התוצאות!