יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

המירוץ למליון

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים! (פרק כח פסוקים יא' יב')


אחת הסכנות הגדולות שיש ליהודי זה חוסר ההסתפקות במועט. אדם צריך ללמוד להסתפק במועט כפי שביקש יעקוב אבינו מה': "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". הדברים שחיוניים לי אני מבקש כי אני לא יכול לעבוד את ה' בלעדיהם.

אדם שרודף אחרי המותרות, מעבר לרדיפה עצמה שהיא דבר שלא משביע את האדם לעולם וכל רצונותיו מתגברים כגודל הרדיפה, ישנה בעיה שעודף תאווה ומילוי סיפוקים מביא את האדם להשמין ולבעוט, ולהגיע למצב של נטישת חיי תורה ומצוות. עסוק הוא בהנאותיו ואין לו פנאי להיזכר ביוצרו, וגם שנזכר זה בכדי לבקש עוד ועוד, וכשלא מתמלא מבוקשו רוטן ורוגז הוא, כי אינו יודע להסתפק במועט, ולא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו [אולי..].

ולכן אומר יעקב אבינו שברגע שאני אקבל אך ורק את המינימום שאני צריך ("לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ") אז התוצאה תהיה "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים". אך אם אבקש יותר ממה שאני צריך, בודאי שאגיע לסחרור של רדיפה אחר המותרות ויתקיים בי הפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב טו').

ועל כן מוטל על כל אדם אוהב ה' לדרוש אך ורק את הצריך לו, ובכך מעיד הוא על חוזק אמונתו וידיעתו שהעולם הזה הוא רק פרוזדור בפני העולם הבא. (אבות ד).

לא על חשבוני!

וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים בַּחֲלוֹם.. כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.. (פרק לא פסוקים יא' יב')


הקב"ה ממשיך להעשיר את יעקב אבינו למרות שלבן הארמי מנסה לקחת ממנו את הכל.

החפץ חיים המשיל משל למה הדבר דומה: לאדם אחד שחילק מנות מזון לכל אחד מבניו. חטף אחד מהבנים את מנת אחיו. הלך הבן הנגזל אל אביו ואמר לו: "אבא ביקשתי ממנו שיחזיר לי את חלקי, אולם הוא מסרב, יודע אני שאינך רוצה שאריב עמו ואקח ממנו בכוח את חלקי, על כן, בבקשה ממך, תן לי מנה אחרת"... כששמע האב את דברי בנו, נשקו על מצחו ובנוסף נתן לו מנה אחרת גדולה יותר ויפה ואמר לו: "בני, מצאת חן בעיני  במידותיך הטובות. אחיך שחטף, בסעודה הבאה לא אתן לו כלל, ואילו לך אתן כפלים..."

וכך הוא הנמשל: הקב"ה דואג ונותן לכל אחד פרנסתו משמים, לעיתים קורה והאחד משיג גבול רעהו ופוגע בפרנסת חברו. למרות שהלה ביקש ממנו שאל יפגע בו ובפרנסתו. אך משרואה הנפגע את חברו, פונה הוא להקב"ה ומתפלל שיתן לו ממקור אחר כי אין הוא מעוניין לריב עם רעהו. בוודאי שבקשה זו תמצא חן בעיני ה' ויתן לו פרנסתו בכפל כפליים... יעקב לא חיפש מה לבן לקח הוא ביקש מה' שפשוט ייתן לו... וקיבל עושר לרוב...

איך ומתי ניתן לשנות את מין העובר?

וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב.. וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. (פרק ל פסוק כא')


מובא בחז"ל שדִּינָה היתה אמורה להיות אחד מהשבטים, ולהיוולד כבן שביעי ללאה. וקיבלנו מרבותינו שנקראה הבת בשם דִינָה משום שבתחילה היה זה בן, אלא שהפכה לבת לאחר "שדָנָה לאה דִין בעצמה [הייתה מעין השופטת של עצמה להכריע את גורל עוברה] ואמרה: "שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב. ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה. אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל [אפילו] כאחת השפחות [שילדה כל אחת מהן עד עתה שני בנים, ואילו רחל רק בן אחד]. מיד נהפכה לבת" (מדרש תנחומא ויצא ח').

מוכח מכאן שתפילה יכולה לשנות את מין העובר מזכר לנקבה ולהיפך אפילו במהלך ההיריון! אך לעומת זאת רואים אנו במשנה (ברכות דף נד.) שאומרת: "הזועק לשעבר [המתפלל לשנות את אשר כבר התרחש], הרי זו תפילת שווא. כיצד? היתה אשתו מעוברת ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר", הרי זו תפילת שווא [לפי שמינו של העובר הינו בלתי הפיך בשלב זה]".

איך זה  מסתדר?  מצד  אחד  המשנה  אומרת שלא ניתן להתפלל על דבר שכבר התרחש [כמו מינו של עובר], ומצד שני רואים אנו שלאה אימנו התפללה על כך שעוברה ישתנה מזכר לנקבה, ואף תפילתה התקבלה!

ומשיבה הגמרא (ברכות דף ס.): "מעשה דלאה, בתוך ארבעים יום הוה [השינוי שהתחולל בעוברה של לאה, בתוך ארבעים יום להריון היה, ועד אז מין העובר נתון לשינוי, אבל לאחר מכן, הרי זו תפילת שווא. ועל כך דיברה המשנה]. כדתניא [כפי שלמדנו בברייתא]: שלשה ימים הראשונים [להריון], יבקש אדם רחמים  שלא יסריח. משלשה ועד ארבעים, יבקש רחמים שיהא זכר  [אם הוא באמת חפץ בזכר]. מארבעים יום ועד שלשה חדשים, יבקש רחמים שלא יהא סנדל [שלא יהיה מעוות בצורתו]. משלושה חדשים ועד שישה, יבקש רחמים שלא יהא נפל. מששה ועד תשעה, יבקש רחמים שיצא בשלום".

במחקרים בני זמנינו באמצעות שימוש בכלים חדשניים המסוגלים לצפות במתחולל בגופו המזערי של העובר המתפתח, התברר לאנשי המחקר המודרני כי שלב זה של ההכרעה לגבי מינו של העובר, מתחיל בסביבות היום העשרים ושניים, ומסתיים בסביבות יום הארבעים(!). ולאחר מכן, מינו של העובר קבוע ואינו נתון לשינויים בדרך הטבע.

מדהים לגלות כי לא רק שחז"ל היו מודעים לעצם אפשרות השינוי העוברי מזכר לנקבה, אלא ידעו גם לנקוב ביום הארבעים כזמן ההכרעה, עוד בטרם התגלו לעולם המדע צפונותיו הגנטיים של העובר. וזאת כמובן ללא שום אמצעי עזר מיקרוסקופיים, אך ורק בעזרת מה שקיבלנו מהבורא בתורתנו הקדושה.

חלומות שווא ידברו ?

  וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו... (פרק כח' פסוק יב') 



הנביא זכריה כותב :"כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ" (זכריה י' ב'). כלומר החלומות הם שווא ואין בהם ממש. אך יודעים אנו  שלא כל החלומות  שווא הם, וכהוכחה מוצאים  אנו בהרבה מקומות  בתורה שהיו  חלומות שהיו אמתיים  ואף התגשמו.  כמו חלומות יוסף, חלום פרעה, חלומות נבוכדנצר, וגם כאן בחלום יעקב. האור החיים הקדוש, מסביר לנו שלא דומה חלומו של יעקב לשאר החלומות שרואה דבר ואינו מחליט בראייתו מה רואה, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר! ולכן כל דבר שנגלה אליו בחלום אמר -והנה. "וְהִנֵּה סֻלָּם", "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים", "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו", כלומר שיעקב ראה את כל הדברים  בצורה  מוחשית  כי היתה זאת  נבואה  ממש (אור החיים כח' יב' ד"ה ויחלום והנה ) .

נביא את חלום האמת שהביא מורינו ורבינו ועטרת ראשינו, הרב הגדול רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בהקדמת ספרו "טהרת הבית" על הלכות נדה, אשר נתחבר במסירות נפש בימים שהיה מוטל על הרב עול הציבור הרבה מאד, וכה כתב שם:

"אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותי ברבים כדי להתמסר יותר לעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי, ואם אין אני לי מי לי? ורעיוני על משכבי סליקו (כלומר נרדם מתוך מחשבה זו), והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים מבבל זצ"ל (מחבר "בן איש חי") אשר בא לבקרני בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה, והתישב על יד השלחן, ראה לפניו את אחד מחיבורי, והתחיל  לעיין בו אחת  הנה  ואחת  הנה, וכשסיים אמר,  טוב  מאד. ושאל אותי, האם אני  ממשיך להופיע  ולדרוש  ברבים בדברי תורה ומוסר, כאשר היתה באמנה איתי, עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך בימים אלה להופיע ברבים בדרשות כאשר חנני ה', ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה שליט"א (זצ"ל, שהוא קרובו של רבי יוסף חיים). אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה (שומר) את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי, בסבר פנים יפות, טוב אשר תאחוז מזה, וגם מזה אל תנח ידיך (כלומר המשך לעסוק בחיבוריך אך אל תפסיק את הופעותיך בציבור), כי יש נחת רוח מאד לפני ה' יתברך  בזיכוי הרבים ששומעים דברי תורה  ומוסר וחוזרים  בתשובה. וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם  מלא!

ואיקץ והנה חלום.."

איזהו עשיר השמח בחלקו (שלו!)

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ! (פרק כח' פסוק כ')



כותב על כך ה"כלי יקר": שביקש יעקב "שימנעהו ה' מן זהב ורוב פנינים.. שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא".. כי "העושר הוא המעוור עיני בעליו, ומונע את האדם מן הדרך הישר"! עכ"ל.  ההסתפקות במועט היא העושר!

היה היה מלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר מרהיב עין ביופיו, סביבו נטע גן נפלא עצי פרי, שושנים ופרחים, וריח לו כלבנון, קבע בו המלך שלט קטן, וחרט עליו: "הארמון והגן האלה יינתנו במתנה על ידי המלך ירום הודו לאדם השמח בחלקו".

עברו כמה בני אדם וראו את הארמון ואת השלט שעליו, וכל אחד חשב לעצמו בוודאי שאני לא האיש המתאים לארמון שכזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד ,שזוכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג, ומאושר בכל ענייניו, והשלט קרץ לו, אמר בלבו, הלא אין אדם השמח בחלקו כמוני... וכל הטוב בעולם נוצר הרי בשבילי, נטל רשות ונכנס אל המלך,

פנה  אליו ואמר: "הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים את מאמר התורה: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כג' כד')... חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי!".

התפרץ המלך בצחוק ואמר לו: שוטה שבעולם, אם אתה שמח בחלקך, כאשר דיברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן שסביבו, הלא די לך במה שיש לך?!... יצא האיש בבושת פנים וברח אל מקומו...

להוכיח נהג מונית באמצע משחק שש-בש ..

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ!  (פרק כט' פסוק ד')



יעקב אבינו מגיע לחרן. פונה הוא למקום באר המים ורואה אבן גדולה שנמצאת על פי הבאר, ומסביבה קבוצת רועים שרובצים במקומם ללא מעש.

שואל אותם יעקב:"אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם?" ועונים לו הרועים: "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ!" "אתם מכירים את לָבָן בן נחור?" "מכירים!" עונים הרועים, ומתחילים להתלחש בניהם בשומעם את שמו של לָבָן. לפתע פונה אליהם יעקב ואומר להם: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה! הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ!"

ומפרש רש"י שיעקב הוכיח אותם: "אם שכירי יום אתם, לא השלמתם פעולת היום. ואם הבהמות הן שלכם, אף על פי כן לא עת האסף המקנה!"

הרב מפונוביץ מביא משל למה הדבר דומה? נדמיין לעצמינו אחד שמגיע לתחנת מוניות. הוא רואה את כל הנהגים יושבים משחקים שש בש ושואל: "מה אתם עושים כאן? אם אתם שכירים על המונית של הבוס, אתם גזלנים!!! ואם זו המונית שלכם, אתם פרזיטים לכו לעבודה!!!" ספק אם אותו אחד יצא משם חי... ויעקב הצליח לצאת מזה בשלום. הכיצד?!

אלה שיעקב אבינו פונה אל אותם רועים בתחילה, ואומר להם: "אַחַי".פותח עימם בשיחה, ורק לאחר מכן מוכיח אותם. קודם מרגיש קרוב אליהם כמו אח, ורק לאחר מכן מרשה לעצמו להוכיח אותם לטובתם[!] ולכן תוכחתו מתקבלת. אדם שפונה לאשתו או לחברו ולא מוכיח אותם מתוך אהבה, אלה מתוך התנשאות, ומתוך אי הכרה במצבו של השני, הוכחתו לא תתקבל.

"אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" (אבות ב ד)

כי יש שכר לפעולתך...

"וַיַּעֲבֹד  יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים  וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים  אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ  אֹתָהּ" (פרק כט' פסוק כ')


יעקב אבינו מגיע לשלב שבו הוא נדרש להקים את בית ישראל, בית שעתיד להוות ראש ומגדל לכל עם ישראל לדורותיו. אביו יצחק מצווה אותו: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן! קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ, וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ (כח א'-ב').

לָבָן כמובן מקבל את יעקב בשמחה. הוא עדיין זוכר את ביקורו של אליעזר עבד אברהם שהביא עמו כסף וזהב ועשרה גמלים טעונים בכל טוב. בלית ברירה לאחר שהוא מגלה כי יעקב בא בידיים ריקות, הוא מכניסו לביתו משום שהוא קרוב משפחה. יעקב פונה אל לָבָן ואומר לו שמוכן הוא לעבוד אצלו שבע שנים תמימות בכדי להינשא לרחל ביתו. לָבָן מסכים בחפץ לב, אך ליעקב זה לא מספיק. הוא מודע לאופי הבעייתי וההפכפך של לָבָן ויודע שהוא יכול לשנות את ההסכם ולא לתת לו דווקא את רחל לאישה, אלה לתת לו אישה אחרת. לכן יושב יעקב עם רחל מבעוד מועד ונותן לה כמה סימנים, והוא מבקש ממנה שבליל הכלולות תאמר לו אותם וכך ידע שאכן הוא לא נפל קורבן לעוד תרמית של לָבָן.

לאחר שבע שנים, מגיע ליל הכלולות הנכסף שאליו מוזמנים כל אנשי העיר חרן מגדול ועד קטן. הלילה יורד והכתובּה נחתמת, ובסיום השמחה אט אט מתפזרים איש אל אוהלו. פונה יעקב אל כלתו מבעד להינומה ושואל אותה רק בכדי להיות בטוח על אותם סימנים שאותם נתן לרחל מבעוד מועד, מיד מקבל הוא את כל אותם סימנים ראשון ראשון ואחרון אחרון. אך.. "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף! (סוטה ב.)". גם הסימנים שיעקב נתן לא עוזרים, "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (כט כה'). מה?? איך זה יתכן? הרי זה נגד כל מה שהיה מתוכנן.. ועוד לאחר עבודה של שבע שנים...

"צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ" (הגדה של פסח).. לָבָן החליף את רחל בלאה, ותירץ זאת בכך ש: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".. מה שנקרא: יש להם "מנהג!". אבל דבר אחד לא מובן.. איך יתכן שלאה ידעה את הסימנים? הרי הסימנים נועדו בכדי למנוע את התרמית הצפויה הזאת..

מתברר, שרחל מסרה את הסימנים ללאה. רחל אומנם עשתה תנאי עם יעקב, והתנאי אומר שסימנים אלו נשמרים בסוד בכדי שלָבָן לא יחבל בנישואיהם. אבל ממש זמן קצר לפני החתונה מתבשרת רחל שיגיעו אורחים מכל קצוות העיר, דבר שבשגרה לא יתכן בבית של לָבָן הקמצן. מסתבר שלָבָן הזמין את כל העיר לחתונה [על חשבונם כמובן (בראשית רבה ע יח')]. ובמצב החדש כבר רחל מתחילה להסיק מסקנות..

אם היתה חתונה מצומצמת רק של המשפחה הקרובה [כפי שהיה מתוכנן] אז אכן הסימנים יגלו את האמת. אבל עכשיו שכל העיר מוזמנת לפתע, כבר לא שייך לשמור את הסימנים לעצמי, אלה חייבת אני להעביר אותם לאחותי שלא תתבייש מול כל העיר!.

ומה לגבי הקמת הבית עם יעקב, שרחל חולמת עליו כבר שבע שנים? רחל מוותרת! לא שווה לה שום דבר שבעולם אם על ידי כך היא תצטרך לבייש את אחותה, ועוד מול כל העיר... איזו גבורה! לוותר על כל החלומות שלה, בשביל שאחותה לא תתבייש!

אך זה עדיין לא הכל! מספרת התורה (ל יד'): "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ. וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה, תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ".. רחל מבקשת מאחותה לאה קצת מהדודאים שהביא בנה מן השדה. מה אנחנו היינו עונים לרחל? וודאי! איזו שאלה, קחי את כולם! אך מה עונה לה לאה? "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי?!" כלומר, לא מספיק שאת גונבת את בעלי גם יש לך עוד בקשות!!??

וזה קשה עד לב השמיים! איך יתכן שלאה אומרת כך לרחל לאחר שזו הייתה מוכנה לותר על החיים לצד יעקב אבינו (הרי לא ידעה שתינשא גם היא ליעקב לאחר מכן) וכל זאת למענה??

בכדי להבין זאת צריכים אנו לברר מהם היו אותם סימנים שיעקב מסר לרחל.

מפורש בספר "דעת זקנים" מבעלי התוספות (פרשת ויצא), ששלשת הסימנים שמסר יעקב לרחל הם שלשת הדינים המסורים לנשות ישראל, והם הלכות הפרשת חלה, הלכות נידה, והלכות הדלקת הנר לכבוד שבת. ורחל שמוסרת את הסימנים ללאה לא מגלה לה שאלו "סימנים", אלה מלמדת אותם בצורה של שיתוף דברים בינה לבין אחותה: "הנה עוד מעט את מתחתנת, בואי נלמד ביחד כמה מן ההלכות שנצטרך לקיים.." לאה לא ידעה שאלו סימנים, וששאל עליהם יעקב השיבה לו בתמימות ושמחה על כך שמכירה את ההלכות ש"במקרה" שאל.. ולכן לאחר שיעקב לוקח גם את רחל לאשה ואוהב אותה יותר, מרשה לאה לעצמה לומר: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי!".

ורחל? רחל שותקת! כובשת את חרפתה ולא עונה. לא תספר את האמת שתכלים את אחותה גם לאחר שעבר זמן וכבר יש לה ילדים מיעקב, אלה מקיימת את החסד בשלמות, חסד של אמת ללא כל תמורה, בלי שמקבל החסד ידע ממי הוא קיבל. פשוט מושלם!

אך גם אם המעשים הטובים מוסתרים מעיני בני אדם, מבורא העולם שום דבר לא נעלם! כשכר על ההקרבה העצומה  של רחל מבטיח לה הקב"ה:  "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ  מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם.  כֹּה אָמַר ה'  מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי  וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵך ְ  נְאֻם ה'  וְשָׁבוּ  מֵאֶרֶץ אוֹיֵב". הבנים  שבים לגבולם  מגלות בבל  בזכות  רחל אימנו, בזכות החסד שעשתה עם הסימנים (רש"י ירמיה לא').

ומוסיף עוד הקב"ה ומבטיח לרחל: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".  בזכותך גם לעתיד לבוא (מלבי"ם שם) בזמן אחרית הימים יזכו לשוב הבנים לגבולם לקראת הגאולה השלימה שנזכה לראות בקרוב. אמן!

יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

לצאת בשלום מלוע הארי

כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם!  (פרק כו פסוק כט')


מה ראו אבימלך וחבורתו להתפאר בעצמם שלא נגעו ביצחק אבינו ועוד שלחוהו בשלום?!

מדרש רבה מבאר את הפסוק הזה במשל  לאריה שטַרף טרף ונתקעה עצם בגרונו. יצא האריה בהצהרה לכל חיות היער: "כל מי שיבוא ויוציא העצם מגרוני, אתן לו שכרו כיאה למלך החיות ביד רחבה".

לשמע הקריאה הגיע בזריזות עוף הנקרא: "הקורא המצרי", אשר לו מקור ארוך ודק, ביקש העוף מהאר"י לפתוח את פיו, הכניס בזריזות את מקורו הארוך ללוע האריה, תפס העצם והוציאה! והאריה נשם לרווחה... המתין הקורא המצרי בסבלנות להוראת המלך בדבר שכרו, ושראה שהאריה מתעלם העיז וביקש את שכרו מהאריה.

אמר לו האריה בנהימה מפחידה: "לך וספר לכל חיות היער שנכנסת ללוע הארי ויצאת ממנו בשלום... וכי יש לך שכר גדול מזה?!...

יצא הקורא המצרי כלעומת שבא... כן הוא הנמשל: אבימלך מלך גרר, אחוזת מרעהו ופיכול שר הצבא שלו באים אל יצחק ומסבירים לו: שזה לא מובן מאליו להגיע לגרר (לוע הארי) ולצאת בשלום...

זהירות חושך לפניך !

וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה... (פרק כה' פסוק לד')


ומסביר הרמב"ן [רבי משה בן נחמן 1194-1270] שמהותו של עשיו היא אדם שחושב רק על ההנאה העכשווית. "וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם, וַיֵּלַךְ". הבכורה שמחכה לו בעתיד אינה מעניינת אותו כלל!

וכך היא לשונו: "וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם ולא יחושו ליום [ה]מחר" עכ"ל.

ועל כך כותב שלמה המלך: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ!" (קהלת ב יד'). מי שעיניו בראשו מסתכל קדימה ובוחן את התוצאה של מעשיו. יודע הוא להמתין, לדחות סיפוקים, מבין הוא בחוכמתו שבסוף זה ישתלם. לא כן הכסיל, שכל רצונו הוא אך ורק לנסות ליהנות כמה שיותר ומהר, זוהי תכלית חייו ועל כך הוא עמל בכל מאודו! "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמֽוּת" (ישעיה כב יג'). חושב הוא שבכך הוא עושה את המעשה הנכון, אך זוהי המהות של האדם שנמצא בחושך, בטוח שרואה הוא את הדברים בצורה נכונה, אך לא שם לב שתאוותיו הם אלו שמנחים אותו. להיכן הוא מתכנן להגיע בסוף?  הוא אינו יודע..

או יותר נכון לומר: אינו רוצה לדעת...

 

האינטלגנציה של העובר

 וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. (פרק כה פסוק כב')



התורה מספרת שעשרים שנה חיכתה רבקה אמנו לפרי בטן, ולאחר שה' נעתר לתפילותיו הרבות של יצחק היא הרתה.

במשך ימי הריונה הרגישה בתופעה מוזרה שעליה כותב רש"י: "כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת" עכ"ל.

האם זה יתכן שיעקב ועשיו מתוך הרחם הרגישו היכן רבקה נמצאת? האם יתכן שהעובר מושפע מהתנהגות אמו, ממעשיה, ואף מהדברים שמגיעים לאוזניו הקטנות?

(מסילות אל האמונה)

המדרש (קהלת רבה ז יח') מספר על הסיבה שגרמה לאלישע בן אבויה שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס לצאת לתרבות רעה. המדרש אומר שזה קרה משום שאמו עברה בעת שהיתה בהריון ליד בית עבודה זרה, הריחה ריח של תבשיל שבישלו שם, ואף אכלה מהתבשיל. והיה אותו האוכל "מפעפע בכריסה כארס של נחש".

בנוסף מובא מעשה במסכת יומא (פב.), על אשה מעוברת ביום הכיפורים שראתה אוכל והתאוותה לו מאוד. באו לפני רבי יהודה הנשיא, אמר להם: תלחשו לה באזנה שיום הכיפורים  היום, אולי תוכל להתאפק. לחשו לה, וקיבלה את הלחישה ופסק העובר מתאוותו. קרא עליה רבי: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיה א ה'), ויצא ממנה רבי יוחנן.

ומעשה נוסף במעוברת אחרת שהריחה מאכל ביום הכיפורים, באו לפני רבי חנינא, אמר להם: תלחשו לה, ולא קיבלה את הלחישה (כי העובר המשיך להתאוות). קרא עליה: "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" (תהילים נח ד'),  ויצא  ממנה שבתאי  הרשע.

רואים אנו שחז"ל גילו לנו שלעובר בעודו ברחם אמו ישנם רצונות ורגשות, עד שיכול הוא להשפיע על אמו, ובנוסף גם אמו יכולה להשפיע עליו במעשיה. כפי שנכתב בספר "מַעֲבַר יַבֹּק" (שער שפתי צדק פרק ה'): "ראוי לאשה שתזהר בימי עיבורה שלא ללכת וגם לא להסתכל במקום עבירה. וכל שכן שתשמור עצמה מכל טינוף חטא, כי העובר במעיה צופה ומביט ויודע הרבה.."

המחקרים של ימינו גם הגיעו למסקנות זהות:

ד"ר הנרי טראבי, [פרופ' לרפואת ילדים, ללינגוויסטיקה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת מיאמי], גילה כי התינוקות ברחם שומעים את שיחותיהם של האימהות. העובר שומע במשך כל המחצית השנייה של 9 החודשים שלו ברחם, ואף אולי מוקדם יותר (עולמו של התינוק 48-54).

ד"ר מיכאל ליברמן [בשנת 1970] גילה במחקר, שבטרם הדליקה האם את הסיגריה שלה והתחילה לעשן, כבר גברו פעימות ליבו של העובר בצפייה לאירוע.

המדענית סוזן שיפלביין (המכונה שלא תאמן 39-52 ) כותבת: "אין ספק שהוולדות שומעים קולות. וולדות מגיבים ככל הנראה למוסיקה. הם ממצמצים בעיניהם ונעים כאילו רקדו   על פי קצב מוכתב. רבים מאתנו סבורים שהיצורים המורכבים הללו מתחילים את הקיום האמיתי שלהם לאחר הלידה, אבל כל כישוריהם מעידים שמדובר בהמשכה של התפתחות מופלאה המתחילה ממש  בתקופת  ההיריון"

כל מסמר יוצר חור עמוק...

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא.. (פרק כו' פסוק כא')


על פסוק זה כותב רש"י: "זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת". וצריך להבין, מדוע שניהם התפללו כל אחד בזוית אחרת? מדוע לא התפללו שניהם יחד, במקום אחד?

למדנו מכאן, ששלום בית נפלא שרר בביתם של יצחק ורבקה. יצחק, לא פגע ולא העציב את רבקה אשתו על כך שהיא עקרה ואין לה בנים. ורבקה, לא העציבה את יצחק בעלה על כך. גם כשרצו להתפלל לה' בבכי בדמעות שליש ולשפוך שיח לפני ה' באנחה, לא עשו זאת אחד על יד השני, בכדי שלא לגרום צער זה לזו, אלא התרחקו כל אחד לזווית אחרת, בכדי שכל אחד לא ירגיש בעצבותו וצערו של השני ולא יפגע בשל כך. לכן כל אחד עמד בזוית אחרת.

מספרים על זוג שחיו יחד, והבעל לא היה זהיר בכבוד אשתו, הוא היה חד לשון ופגע בכבודה תדיר.

לימים, יצא לנוח בגינת החצר של ביתם, וראה על אחד העצים הרבה מסמרים שהיו תקועים עד חציים בעץ. תמה האיש ושאל את אשתו לפשר הדבר, אמרה לו אשתו, זוהי מזכרת עבורי, בכל פעם שאתה פוגע בי ומעליב אותי, אני תוקעת בעץ מסמר עד חציו, וכך אני זוכרת כמה פגעת בי!

הביט הבעל בעץ שהיה מלא מסמרים לכל אורכו ורחבו, וחשכו עיניו, הרי  פגע באשתו אין ספור פעמים ולא שם אל ליבו! מיד התחרט והבטיח לאשתו כי מעתה ישפר את דרכיו ויתנהג אליה בכבוד. אך בקשה אחת היא לו ממנה, בכל פעם שאתנהג אלייך בכבוד, תוציאי מסמר אחד מהעץ, עד שבסופו של דבר לא ישארו מסמרים בעץ...

הסכימה האשה, ואכן, מאותו יום הבעל שיפר את דרכיו והתנהג אל אשתו בכבוד רב, והיא עמדה בהבטחתה ובכל פעם הורידה מסמר אחר. עברו ימים וחלפו שנים, יום אחד הבעל יוצא לגינת החצר, והנה העץ נקי ממסמרים. שמח מאוד ומיד קרא לאשתו ואמר, הביטי רעייתי, הצלחתי להתנהג יפה, והנה העץ נקי ממסמרים!

ענתה לו אשתו החכמה, אכן, על העץ אין יותר מסמרים, אבל החורים... החורים נשארו!

"סוף מעשה במחשבה תחילה"

רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק! (פרק כה'פסוק יט')


בפסוק הראשון של הפרשה רואים אנו שקיים הבדל בין מה שכותבת התורה על יצחק, לבין מה שנכתב לגבי ישמעאל (פרק כה פסוק יב').

על יצחק נאמר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק!" ועל ישמעאל נאמר: "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר!". גם יצחק וגם ישמעאל הם בניו של אברהם, אולם שמדובר על יצחק התורה מדגישה שאברהם הוליד את יצחק. ואילו אצל ישמעאל התורה מיחסת את הולדתו להגר אמו.

את ההבדל בלשון התורה מסביר ה"כלי יקר" [הרב שלמה אפרים מלונטשיץ]: "ישמעאל לא נקרא כי אם בן אברהם, כי לא קבל טבעו זולת מה שלמדו אברהם ממעשיו הטובים וזה היה אצלו במקרה ונשתנה, שהרי לסוף יצא לתרבות רעה, ולפיכך תלה התולדה בהגר כי קבל טבע הגר המצרית.. אבל יצחק קבל טבע אברהם ולמד גם ממעשיו על כן תלה הכל באברהם הן לשון בן, והן לשון תולדה" עכ"ל. כלומר, שהתורה כותבת לנו שאברהם הוליד את יצחק, היא באה ללמד אותנו שכל תכונותיו של אברהם עברו ליצחק בירושה. ואילו ישמעאל שאב את תכונותיו מהגר אמו, ולכן נאמר שההולדה של ישמעאל היא ע"י הגר.

ואלו תכונות העניק אברהם ליצחק? הגמרא במסכת יבמות (עט.) מביאה שלשה סימנים בהם ניכרים עם ישראל ואלו הם: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. אברהם מעביר את התכונות האלה ליצחק בנו, ולכן שהוא  מצווה את אליעזר עבדו לחפש אישה ליצחק, הוא מדגיש לו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" (כד ד'). אי אפשר להביא ליצחק שגדל על תכונות של נתינה וחסד אישה מבנות כנען! בכדי שיהיה המשך לתכונות האלה צריך לקחת לו אישה שגם היא גדלה וחונכה על ערכים דומים. ולכן ברגע שאליעזר רואה את רמת החסד והנתינה שמפגינה רבקה, יודע הוא לבטח ששליחותו הצליחה ונמצאה אישה המתאימה ליצחק. מיצחק ורבקה תכונות אלו  מועברות ליעקב  שמנחיל אותם לבניו אחריו עד עולם,  וכך בכל עם ישראל טבועים המאפיינים של רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. ואם נמצא אדם שאין בו אחת ממידות אלו יש לחוש לייחוסו. כפי שמביא הילקוט שמעוני: ש"כל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו! (דברים פרק יג, תתפט). ומוסיפה הגמרא, שמי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני! (נדרים כ.).

עד כדי כך התכונות טבועות אצלנו בגנים שהיו צריכים חז"ל לחוקק תקנה כפי שמובא בגמרא במסכת כתובות (נ.): אמר רבי אילעא: "באושה (שם של מקום) תיקנו, המבזבז (כלומר, מי שהוא מבזבז מנכסיו לצדקה), אל יבזבז יותר מחומש". כלומר, לא יתן לצדקה יותר מחומש (20%) מנכסיו שמא גם הוא יזדקק בסוף לצדקה. כל כך גדולה היא מידת הנתינה של העם היהודי, שהיו חייבים חז"ל להזהיר את  היהודי, שלא ייתן את כל ממונו לצדקה!! האם שייך להזהיר איזה גוי שלא ייתן יותר מידי צדקה, כדי שלא יגמר לו הכסף?? לא יקום ולא יהיה!

אך למרות שתכונות אלו מגיעות אלינו בירושה מאברהם אבינו, אסור לאדם לחשוב לעצמו שאין אנו צריכים לעמול בכדי להשיג אותם. ההפך הוא הנכון! דווקא בגלל שאלו הם הדברים שמאפיינים אותנו כיהודים, עלינו לעמול עליהם ביתר שאת! אדם צריך להשתדל לתת צדקה כפי יכולתו, הן מגופו והן מכספו. צריך להשתדל בכל כוחו להתרחק מעזות הפנים השלילית, ולדבוק במידת הביישנות שעל כך נאמר: "עַז פָּנִים לַגֵּיהִנָּם, וּבוֹשת פָּנִים לְגַן עֵדֶן" (אבות ה כ'). ו"כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא" (נדרים כ.). וכן להימנע ממידת האכזריות ולא לנקום ולצער שום בריה, אלה "שתהיה מידת הרחמים והחנינה תקועה ונמצאת בלבו כל הימים. וכמו שהאדם רוצה שירחמו עליו בשעת צרכו, כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך", כמו שאמר הכתוב (ויקרא יט יח'): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (אורחות צדיקים - שער הרחמים).

מידות אלו כ-בושה רחמנות וגמילות חסדים, יוכל אדם לקנות בהצלחה אך ורק אם ישמר מחברה רעה. אדם שחושב שהוא יכול להמשיך ולהסתובב עם חברה רעה שאין בה בושה ורחמנות, ועדיין יוכל לשפר את מידותיו הוא טועה! ברגע שאדם רואה שכולם מסביבו חפצים לתת ולהעניק, "נדבק" גם הוא ברצון לנתינה. אם כולם מדברים בכבוד איש לרעהו, אף אדם לא ירצה להיות יוצא דופן. האדם נמשך אחרי החברה בא הוא נמצא (משנה תורה - דעות פרק ו א'). אם האדם נמצא בחברה טובה הוא נמשך לעשות דברים טובים. ואם הוא נמצא בסביבת אנשים רעים, הוא ימשך אחרי הבל וריק ולכן הוא חייב לצאת משם!

על הפסוק "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (כה כב') כותב רש"י: ש"בעת שרבקה עברה ליד בית מדרש היה רוצה יעקב לצאת, ובעת שעברה בפתח עבודה זרה היה רוצה עשיו לצאת". ושואל החת"ם סופר: "תינוק במעי אמו, המלאך בא ומלמד אותו את כל התורה כולה! וכי חשב יעקב שבבית המדרש ילמד יותר מאשר עם המלאך, שכל כך רצה לצאת?!" אלא, אמנם יעקב למד תורה עם המלאך, אך שהה במחיצתו של עשו הרשע, ולכן העדיף לצאת וללמוד בבית המדרש. ועל כך אומרת המשנה באבות (א ז') : "הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע". תוכל להיות ולהישאר צדיק אך ורק אם תתרחק ממחיצתם של הרשעים שמסביבך..

יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

תשמור לעצמך חלק מהקלפים

כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק! (פרק כד פסוק ד')


הגאון רבי יוסף דוב סולביצ'יק שאל: מדוע אומר כאן אברהם לאליעזר בפירוש: "לִבְנִי לְיִצְחָק", ואילו כאשר אליעזר מספר את הדברים בבית לבן, משנה הוא ואומר: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי" (פרק כד לח'). מדוע לא מספר אליעזר את הדברים כלשונם כפי שנאמרו לו?

כדי להבין את התשובה המשיל זאת הרב במשל: לעשיר אחד שהייתה לו בת יחידה, שאביה חיפש עבורה שידוך חשוב והגון, בנו של גאון. פעם אחת פנה אליו שדכן ואמר: "יש לי שידוך נפלא לבתך! אמנם, אין החתן בנו של גאון, אולם הוא עצמו גאון!

איני מעוניין בגאון - אמר העשיר - אין אני רוצה שבתי תהיה רבנית... מעוניין אני דווקא בבנו של גאון...

וזהו הנמשל:  אברהם אמר לאליעזר: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" - בני זה הוא עצמו צדיק גדול!

אולם כאשר בא אליעזר אל בית לבן חשש להפליג בשבחו של יצחק פן יסרבו לשידוך. משום כך אמר רק: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי" – אליעזר דבר רק בשבחו של ה"מחותן" (אברהם)...

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

לעשות רצונו, כרצונו.

קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.. וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה! (פרק כב פסוק ב')


רבי אברהם חכם, רבה של כרמן שבפרס נתן משל למה הדבר דומה:

מעשה במלך שהקים מדינה לתפארת וכל אחד מהשרים רצה לתת למלך הנכבד, מתנה. ראש השרים ריכז את כולם והוחלט פה אחד שהמתנה מכולם תהיה להכין למלך כתר זהב משובץ יהלומים.

אמרו ועשו, ריקעו את הכתר שיבצוהו יהלומים כאשר את היהלום המרכזי בכתר החליט ראש השרים להביא בעצמו.

על מנת לגייס סכום עתק שכזה, מכר את ביתו וכל רכושו וחיפש יהלום מתאים אך לא מצא. נדד למדינות רחוקות ובדרך לא דרך מצא יהלום בגודל של ביצה נדיר ביופיו. שילם השר את שוויו שלמעשה הוא היה כל רכושו וחזר לארמון. משהגיע אל המלך וראה אותו יושב עם יתר השרים. הוציא את האבן והכל התפעלו מיופייה הנדיר וגודלה המדהים.

אין זה יהלום! קבע המלך. "יהלום צריך ללטש עם יהלום, מהיכן הושג יהלום גדול מזה?!. אינני מאמין שזהו יהלום אמיתי" פסק נחרצות!. המלך אף ביקש מהשר שלידו לנסות לשבור את היהלום ולראות אם זה באמת חזק ואם אכן מדובר ביהלום אמיתי. השר נבהל ופחד לשבור יהלום כל כך יקר ועוד שהושקע בו ממון רב ואמור להתנוסס בכתר המלך והתחנן אל המלך לצוות על מישהו אחר כיוון שאיננו מסוגל... כך ביקש המלך מיתר השרים ואף אחד לא הסכים לנסות לשבור אותו. ואז קרא המלך לראש השרים שמכר את כל רכושו על מנת לרוכשו וביקש ממנו: "נסה אתה!"...

"בשמחה!" צעק ראש השרים וביקש פטיש. משהובא לפניו פטיש נתן מכה חזקה. היהלום לא נשבר והפטיש נבקע לשניים. הכל נשמו לרווחה ופלטו פה אחד: "אתה ידעת מראש!" אמרו בהקלה.

"לא ולא!!!" - הצהיר ראש השרים. "אם כן - כיצד העזת לנסות?!" שאלו. אמר להם: "שוטים שבעולם, לשם מה אתם חושבים הקרבתי את כל רכושי? האם כדי להשיג אבן יקרה? לא ולא! הקרבתי הכל לכבודו של המלך ומה הוא כבודו אם לא עשיית רצונו?! - גם כשהוא מצווה להכרית ולנתוץ!..." קם המלך מכסאו, חיבקו והורה להכפיל את רכושו ומינהו למשנה המלך...

כן הוא הנמשל: אברהם אבינו לא התייחס לבקשה של ה' וניסה למצוא בה טעם, אלה היה מוכן להקריב את בנו רק כיוון שזה היה רצונו של המלך.