יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

שהטחנה רועשת זה סימן שיש לי פרנסה!

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם! (פרק מט פסוק יד')



במשך תקופה מסויימת, עקב דליקה שהיתה בעיר, גר הנצי"ב מוולוז'ין מתחת לאולם הישיבה. והנה באו אנשים ושאלו אותו כיצד אתה מסתדר עם כל הרעש של מאות הבחורים שלומדים מעל דירתך? איך אתה מצליח לנוח ביום או לישון בלילה? ענה הנציב במשל:



בעיר אחת גר טוחן. אנשים רבים הביאו את שקי החיטה שלהם אל טחנת הקמח. והטוחן היה מכניס את החיטה בין אבני הרחיים, עד שהחיטה הפכה לקמח ואז היה מכניס את הקמח לשקים ומוכר את הקמח לקונים הרבים שהיו צריכים את הקמח כדי לאפות את לחמם. כך התפרנס והרויח כסף כדי לקנות אוכל ובגדים לאשתו וילדיו.



והיכן גר אותו טוחן? בתוך הטחנה הניח את מיטתו ושם היה ישן את שנתו. והנה עבר אדם על יד הטחנה ושמע את קול ההמולה ורעש הגלגלים הסובבים ומחרישים את האוזניים.



פנה האיש אל הטוחן בתמיהה: כיצד יכול אתה לעמוד ולהתקיים ברעש הטחנה? איך אתה ישן? איך אתה יכול לנוח כאן? ענה לו הטוחן: הרעש הזה הוא יפה למנוחתי. אני מאושר ושמח ומודה לה' כאשר הטחנה רועשת שהרי כל זמן שהטחנה רועשת זה סימן שיש לי פרנסה. כך אני יכול לישון טוב יותר. אך לעומת זאת כאשר הטחנה דוממת והגלגלים אינם מרעישים אינני מצליח להרדם שהרי אני כל הזמן דואג: אם אין קמח לטחון, מה יהיה עם פרנסתי? כיצד אחיה? כל חיי תלויים בטחנת הקמח!



והנמשל ברור...

אשר יקרה אתכם באחרית הימים

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים! (פרק מט פסוק א')


ואמר ר' שמעון בן לקיש: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה (פסחים נו.).


אז אומנם אין אנו יודעים את הזמן המדויק של הגאולה, אך סימנים רבים קיבלנו על מאפייני התקופה שבה עתיד לבוא הגואל והדברים מפורשים בנביאים ובתורה שבעל פה. אחד מהתנאים שחז"ל אומרים שחייב לקרות לפני בוא המשיח זה התהליך שבו עם ישראל חוזר בתשובה. כפי שכותב הרמב"ם: כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר: "וְהָיָה כִי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל א').


רואים אנו את הדברים מתגשמים לנגד עינינו ואת עם ישראל שב לכור מחצבתו לאחר תקופה קצרה של ניתוק שנוצר בסוף הגלות ובמהלך ההתאקלמות החדשה בארץ ישראל. כפי שאומר הנביא עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלוקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי הּ'" (ח יב').


אך למרות גל התשובה הגדול כותבים חז"ל בכמה וכמה מקורות שהתקופה של אחרית הימים לא הולכת להיות קלה כלל וכלל. ההתמודדות תהיה מול צרות על גבי צרות מבית ומחוץ, וגם מי שיחזור בתשובה ויחזיק בַאֱמֶת, יתמודד בפני קשיים עצומים במישור הגשמי ובעיקר ברוחני.


וכך כותב הזוהר הקדוש (כרך ב שמות דף ז:): רבי שמעון זקף את ידיו ובכה, ואמר, אוי למי שיהיה באותו זמן, ואשרי חלקו של מי שיהיה באותו הזמן ההוא [באמונה], משום שכאשר יבא הקב"ה לפקוד את האיילה שהיא השכינה. יסתכל מי הם העומדים עמה, ובכל אלו הנמצאים עמה, ויסתכל במעשים של כל אחד ואחד... וכמה צרות על צרות יהיו לישראל, אשרי מי שימצא באותו הזמן, משום שאותו שיתקיים בזמן ההוא באמונה, יזכה לאור ההוא של שמחת המלך! ועל הזמן ההוא כתוב: "וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב" (זכריה יג ט') [כפי שהצורף מוציא מהכסף והזהב רק את המובחר, כך הקב"ה יעשה עם הנותרים (ע"ש)] אחר שהצרות האלו מתעוררות על ישראל. וכל העמים ומלכיהם יתייעצו יחד עליהם ומעוררים כמה גזירות רעות, וכולם בעצה אחת באים עליהם ותבאנה צרות על צרות, והאחרונה משכחת את הראשונה... ואחר יתגלה המשיח, ויקבצו עליו עמים רבים, ויעשה מלחמות בכל העולם ומלך המשיח יהיה נודע בכל העולם וכל מלכי העולם יתעוררו להתחבר יחד לעשות עמו מלחמה וכמה מפריצי ישראל [ערב רב שבתוכם] יתהפכו לחזור אל הגויים ויבואו עמהם לעשות מלחמה על מלך המשיח... עכ"ל.


כפי שנראה זו לא הולכת להיות תקופה פשוטה, אך לחושך הזה עתיד להיות סוף טוב. הדבר הכי חשוב מבחינתנו הוא להמשיך לחזור בתשובה ולהחזיק חזק בכל הכח כי הסוף הוא ממש קרוב!

יום שני, 29 בדצמבר 2014

רקב עצמות קינאה

וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו, וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל. (פרק נ פסוק ב')


כותב על כך האור החיים הקדוש: שיוסף נתן לרופאי מצרים לחנוט את אביו, כדי שלא יטעו ויחשבו שהוא אלוה. כי הרי רשעים אלו היו חונטים את מלכיהם בכדי שלא יסריחו, ואם היו רואים שגופת יעקב לא שולט בה רימה ותולעה גם ללא החניטה היו הופכים את מקום קבורתו לפולחן.


האם יש קשר בין מידת צדיקותו של האדם למצב גופו ששוכב בקבר?

לא מושפע מאחרים

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה.. (פרק נ פסוק יט' כ')


כותב על כך רבי עובדיה ספורנו: הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי? האמנם אני דיין תחתיו שאדון אחר גזרותיו, ואעניש מי שהיה שליח מאתו לעשותם? כי אמנם הייתם שלוחיו בזה בלי ספק! עכ"ל.


אחיו של יוסף בטוחים שלאחר שמת אביהם, כעת תבוא ההזדמנות של יוסף לנקום על מכירתו. אך יוסף עונה להם בתמיהה, "הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי?" איך יתכן שאדם במעשיו יוכל לגרום רעה לאדם אחר אם לא רצונו של ה' יתברך? הרי עובדה שאתם חשבתם עלי רעה ולא הצלחתם, כי אלוקים חשב עלי לטובה. אז איך אתם חושבים שעכשיו אני יצליח לגרום לכם רעה במעשי?


ברגע שאדם מקבל את העובדה שאין אדם שיכול לעשות לו רע, אלה אם זהו רצונו של הקב"ה, הוא מבין שבני האדם והמקרים הרעים שקורים, אלו רק שליחיו של הקב"ה, ולכן לא שייך לבוא אליהם בטענות. משל לאדם שקבל מכתב מחברת החשמל עם התראת ניתוק, ורץ אחר הדוור שהביא את המכתב בכדי להכותו.. אל תאשים את השליח! פשפש במעשיך וראה האם "בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה" (יונה א יב'). שלם את החוב ותפטר מהשליח!


שווה להתאמץ !

וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד (פרק מט פסוק יד')


מדוע נאמר לשון סבל על התורה?! הרי היא מתוקה מדבש ומנופת צופים?


נותן החפץ חיים משל לעשיר גדול שסחר במרגליות ובאבנים טובות. שמע הסוחר שבמדינת אפריקה יש מחצבים גדולים של אבנים טובות, חשב הוא לנסוע לשם, לקנות בזול ואח"כ למכור ברווח. הכין את צרכי נסיעתו, לקח שלושת אלפים זהובים כדי לקנות את האבנים, ועוד ארבע מאות זהובים להוצאות הנסיעה בנוחות, כיאה ונאה לסוחר כמותו. כשהגיע למחוז חפצו, קנה אבנים טובות בכל שלשת האלפים הזהובים שתכנן, ופנה לשוב לביתו.


מיד לאחר מכן, פגש אותו אחד מבעלי המחצבה ושאל אותו אם מעוניין הוא לקנות בזול אבנים טובות שאין כמותן. הצעתך מפתה מאד – השיב הסוחר – אולם לא נותר כסף בארנקי, אלא כדי לשוב לביתי בלבד. אנא - התחנן האיש - בא וראה את האבנים, ואם אין ברשותך ממון אל תקנה. נעתר הסוחר להפצרות המרובות והלך לראות את האבנים. משראה אותם התפעל הסוחר מאד והבין שאבנים יפות הן שאין כמותן בכל העולם ליופי. חבל - אמר הסוחר בלבו - להפסיד עסקה זו, הן לא בכל יום באה לידי הזדמנות כזאת, אולם אם אתן לו את כספי כיצד אשוב לביתי?!... לאחר מחשבה, החליט הסוחר כי כדאי לו לקנות את האבנים בכסף שהכין עבור נסיעתו, ובלית ברירה ישוב לביתו בדרכים קשות ללא מלון, ללא שינה, ללא אוכל כראוי, אלא בצמצום גדול. הרי הדרך היא זמנית, ואי הנוחות תעבור, אך ההזדמנות הזו לא תחזור כלל...


קנה הסוחר את האבנים הטובות ויצא לדרך. בכל מקום שאליו הגיע ישן כאחד העניים בחוץ על תבן. באחד מחניותיו פגש בו ידידו אף הוא סוחר גדול. מה קרה לך ידידי? הירדת מנכסיך?! סיפר לו הסוחר את כל אשר ארע לו. שמע ידידו ושאל: הרי אתה רגיל לתנאי נוחות, האין אתה סובל מתנאי מסע אלה?! אמנם סובל אני – ענה הסוחר – אולם בכל פעם פותח אני את קופסת האבנים, ומיד מתמלא אני בשמחה, ומתנחם אני באבנים הטובות שקניתי, ואז תנאי המסע לא קשים בעיני כלל...


כך הוא הנמשל: גם האדם בעולם הזה. הוא יורד לעולם לקיים כל ימיו מצוות ומעשים טובים, אולם לפעמים מרגיש הוא בנפשו רצון להנאות בעולם הזה מכל הטוב המדומה שבו, מיד מסתכל הוא בשכר המובטח לו לעתיד לבוא, ולבו מתמלא שמחה! וזהו שנאמר על יששכר "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל".. (מתוך ספרו של הרב רובינשטיין)

מבקשים לדעת את הקץ !

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים! (פרק מט פסוק א')


אמר ר' שמעון בן לקיש: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. כשם שאין בליבך אלא אחד - כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכותוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (פסחים נו.). ואם בבני יעקב לא היה פסול, מדוע הסתלקה השכינה מיעקב אבינו כאשר ביקש לגלות את הקץ?


כותב הילקוט שמעוני (קנז מט.): שברגע שיעקב בקש לגלות לבניו הקץ, מיד נגלה עליו הקב"ה ואמר לו: לבניך אתה קורא, ולי אי אתה קורא? שכן אמר ישעיה: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב" (ישעיה מג כב'). כלומר שואל הקב"ה את יעקב: למה אתה רוצה לגלות את הקץ לבניך, ואתה לא חס על כבודי?! מסביר בעל העקידה (רבי יצחק עראמה–מחכמי ספרד), את טענתו של הקב"ה כלפי יעקב: "רצה לומר שלא היית חס על כבודי, כי מידיעה זו [של הקץ] ימשך נזק זה שלא יקראו אותי, ולא יבקשו פָנַי הדורות הקודמים [לגאולה], ויבקשו לישב וכמתייאשים מן הגאולה. על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד. כאשר בעווננו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע, מכל מקום רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם, ועל כן הקב"ה מניחם שמה..." עכ"ל.


רואים אנו שאין הקב"ה רוצה שנדע את התאריך המדויק של יום הגאולה, ואף מנע זאת מיעקב אבינו שרצה לגלות זאת לבניו. אזהרה זו נתנו גם חז"ל בגמרא במסכת סנהדרין (צז:): אמר רבי שמואל בר נחמני: "תיפח רוחם של מחשבי קיצים". כלומר, אותם העושים חישובים שונים כדי לדעת אמתי יבוא משיח צדקינו, תיפח רוחם! וטעם הדבר, כי כאשר מגיע אדם, ומחשב את הקץ (לפי הבנתו, או לפי מה שנכתב בספר דניאל), הרי שהוא גורם בכך ליאוש אצל המון העם, שחושבים, הנה לא יגיע המשיח בשנים הקרובות.


אך למרות זאת גלוי וידוע לפני ריבונו של עולם, שאם עם ישראל לא יידע מאומה על זמן הגאולה, זה גם דבר שיכול להוביל ליאוש. משל לאדם שרץ ריצת מרתון (כ- 42 קילומטר) ואם לא יידע כמה ק"מ כבר עבר וכמה עוד נשארו לו, סביר להניח שישבר באמצע הדרך. לכן מפזרים לו דגלים במסלול הריצה, ולפיהם הוא יודע כמה עוד דרך עליו לעבור עד לקו הסיום. וכך גם הקב"ה נתן לנו סימני דרך ע"י הנביאים והחכמים, בכדי שנחוש את התקופה שאנו נמצאים בה, ונדע באיזה שלב אנחנו נמצאים במהלך ההיסטוריה. אומנם לא ניתן לגלות את היום המדויק, אך רמזים חייבים אנו לדעת!


חז"ל רומזים לנו (סנהדרין צז.): תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי עלמא [העולם יהיה קיים ששת אלפים שנה כנגד ששת ימי הבריאה]! שני אלפים תוהו [שבהם לא יהיה אדם שקורה את שם ה' בצורה מסודרת. עד שקם אברהם אבינו וגילה את ה' בעולם בשנת 1948], שני אלפים תורה [שבהם צריכה להינתן ולהתבסס התורה – ניתנה בשנת 2448, והתבססה בחתימת התלמוד בשנת 4261], ושני אלפים [האחרונים] ימות המשיח. כלומר מרגע שמסתיימת תקופת ה-4000 שנה מבריאת העולם, אנו נכנסים לימים שבכל רגע מסוגל לבוא בהם משיח.


חז"ל מפרטים לנו אף יותר מזה, ומגלים לנו שלתקופה זו של ימות המשיח ישנו קץ (סוף) שנקרא בפי חז"ל "עקבתא דמשיחא", העקב של המשיח (עקב מסמל סוף. החלק הנמוך באדם). החלק הסופי והאחרון של ימות המשיח. תקופה שעליה אומרים חז"ל (סנהדרין צח:): "ייתי, ולא אחמיניה!" שיבוא המשיח, ובלבד שלא אראה אותו! [כך אמרו הצדיקים באותה תקופה] ולמה? בגלל שהתקופה של "עקבתא דמשיחא" לא תהיה פשוטה כלל וכלל...


וכך מתארת המשנה בסוף מסכת סוטה (מט:): שבעקבות משיחא [רגע לפני בוא המשיח], חוצפא יסגא [החוצפה תתרבה], ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה והיין ביוקר [יש שפע מהכל, אך אנשים לא גומרים את החודש], ומלכות תהפך למינות [ההנהגה שתמיד הייתה על פי חכמי התורה, תאויש על ידי כופרים בתורה], ואין תוכחת [לא ניתן להוכיח אף אחד על מעשיו]. בית וועד יהיה לזנות [כל מקום שמתאספים שם אנשים, יהיו בו מראות של פריצות], ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו [החיילים שבד"כ תפקידם במדינה לשמור רק על הגבולות, יצטרכו להסתובב מעיר לעיר בתוך המדינה, כי האויבים הם מבפנים], וחכמות סופרים תסרח [לא יעריכו כלל את לומדי התורה], ויראי חטא ימאסו [מי שירצה לחזור בתשובה, יתקל בקשיים מסביבתו], והאמת תהא נעדרת [האמת תהא עדרים עדרים. כל אחד יגיד שהאמת אצלו]. נערים פני זקנים ילבינו [אין כבוד לזקנים]. זקנים יעמדו מפני קטנים [זקנים יצטרכו לכבד נערים מחשש לחייהם], בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה [המוסר הערכים והכבוד בתוך המשפחה יתפוררו], אויבי איש אנשי ביתו [מקרי אלימות במשפחה], פני הדור כפני הכלב [כמו שכלב רץ לפני האדם למרות שאינו יודע את הדרך, כך המנהיגים ירוצו לפני העם]. והבן אינו מתבייש מאביו [לנערים אין אפילו בושה מאביהם]. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים!


אז תאריך מדויק אין לנו, אבל רמזים יש לנו והרבה. ולראשונה בדורינו אנו רואים את הסימנים כולם מתממשים ממש לנגד עינינו. אם כן מה עלינו לעשות? מסכמת הגמרא: "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים". למרות שהסימנים מתקיימים, הגאולה תלויה בסופו של דבר בתשובה ומעשים טובים של כל אחד ואחד מאיתנו.


יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

מוציא את הרכבת מהמסלול

לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו, וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת! (פרק מד פסוק כב')


החפץ חיים סיפר לשניים מתלמידיו שהתבטלו מלימודם משל על כך שבעיירה אחת היה אדם שיצא מדעתו והלך ועקר שני פסי רכבת מהמסילה על מנת להניחם כקורות לביתו. כמובן שכל הקהילה קמה על רגליה ופנתה אליו להחזירם מיד למקומם!.

אחד אף העז וקרא לעברו: "שוטה שכמוך! יש לך מושג איזה אסון יכול להיגרם כתוצאה ממעשיך?!" הסתובב האיש לעברו וכשבבת צחוק על פניו הפטיר ואמר: "תגיד, ונראה לך ששני הפסים הללו מתוך אלפי הקילומטרים של המסילה הן אלו שיפריעו?!...

כן הוא הנמשל: המשיך הח"ח והסביר לתלמידיו: התורה עוברת בירושה אלפי דורות מאב לבניו עד היום, "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג ד') כל דור מעביר את הלפיד לדור שבא אחריו. כדי להעביר זאת נכון עלינו לשבת וללמוד. אדם שמאבד זמן יקר של לימוד למעשה מפרק את המורשת, דומה הוא לזה המפרק ברזלים מהמסילה...

באמת נראה שבזבז כמה דקות של לימוד אבל הנזק שייגרם מכך עצום בממדיו... שמעו התלמידים ונכנסו מיד להמשיך בלימודם...

יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

יוסף בראי הארכיאולוגיה

וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר: עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם! וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.. (פרק מה פסוק כו')      



האם ישנן עדויות ארכיאולוגיות לסיפורי התורה אודות יוסף בארץ מצרים?

כתובת החקוקה בסלע, שנמצאה באי "סהל" שבדרום מצרים, נותנת מענה לשאלה זו. בכתובת, המיוחסת לתקופת השושלת השלישית של מלכי מצרים, מסופר שבימי המלך ג'וסר (Zoser), פעלה במצרים אישיות רמת דרג בשם אימחוטפ (Imhotep).

אימחוטפ היה המשנה למלך, וברבות השנים הפך לשם דבר כחכם באדם. בימיו, פקד את הארץ רעב במשך שבע שנים והמלך שאל בעצתו. תיאורים אלה מזכירים את המסופר בתורה על ימיו של יוסף. "וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף" (מא נד'). תאריו היו: "הראשון לפני המלך" "המפקח על הארמון" "שומר-החותם" ו"הבקיא בשפות זרות". ממש כפי שאמר פרעה ליוסף: "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מא מ').

ההערצה לחכמתו היתה כה גדולה, כפי שאמר פרעה ליוסף "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (מא לט'). רבים ראו בו אל מושיע, וישנו במקדשו בציפייה שיתגלה להם בחלום וידריכם. אימחוטפ אף תכנן ובנה בחוכמתו את מבנה הפירמידה הראשון במצרים.

מלכי מצרים נחשבו לאלילים, ולמרות שאימחוטפ לא היה מלך, בכל זאת נחשב לאל הרפואה והמדע, ובנוסף לכך אף נכלל בפולחנו של אליל השור, שטקסיו כללו חניטה של עגל. [כידוע השור הוא סמלו של יוסף "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים לג יז')].

בדרך כלל הופכים אתרי קבורה של אישים נערצים למוקדי עליה לרגל, אך לא כן במקרה של אימחוטפ. קברו לא נמצא, על אף שנעשו מאמצים רבים לאתרו. כידוע עצמותיו הועלו לארץ ישראל עם יוצאי מצרים וקברו מצוי עד היום בשכם, כמפורש בספר יהושוע: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם" (פרק כד לב'). ולכן אין  פלא  שקברו לא  נמצא  במצרים.

[מתוך ספרו של עדי כהן "אנחנו לא לבד"]

ImhotepImhotep Heb

והנער איננו איתי...

כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? (פרק מד פסוק לד')


הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה מדגיש את לימוד המוסר שיש בפסוק זה עד כמה גדולה חובתנו בחינוך ילדינו, כי כשאדם יעלה לשמים הוא ייתבע על כך ויצטרך לתת דין וחשבון מפורט כיצד הוא חינך את ילדיו, שהם פיקדון שהקב"ה הפקיד בידינו, למען יוכל העולם להמשיך להתקיים כרצונו ועל פי חוקיו משפטיו ותורותיו. וישאלו את האדם באיזה תלמוד תורה או ישיבה למדו ילדיך? כמה היית עקבי אחרי ההתקדמות שלהם? כמה השקעת בהם למען יוכלו להתקדם ולגדול כתלמידי חכמים? או לפחות יראי שמים?

ואם אדם יענה שאת ילדיו הוא שלח לבית ספר חילוני בטענה שזה קרוב לבית, או ששם לא צריכים לשלם כסף רב, ושם לא מחנכים על יראת שמים כלל ועיקר, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. זהו שכתוב "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי", היינו לאבינו שבשמים אחרי מאה ועשרים שנה, "וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי",..

מה נענה אם החינוך שהוא קיבל לא היה על טהרת לימוד תורה ויראת שמים? מה נענה, אם הובלנו אותו בחוסר תשומת לב לתרבות רעה ופריקת עול?

לזהות את המלך

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.. (פרק מה' פסוק ג')


משל (בית יצחק) למלך שרצה לבדוק איך תושבי מדינתו מעריכים אותו, לשם כך החליף את בגדיו לבגדים פשוטים וסייר בעיירות של מדינתו.

יום שני, 22 בדצמבר 2014

אוי לנו מיום הדין !

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.. (פרק מה פסוק ג')



מובא במדרש: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר: "אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, וּמַה יּוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָיו לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא דַּיָן וּבַעַל דִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין וְדָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין כָּל בָּשָׂר וָדָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לְפָנָיו" (בראשית רבה פרשה צג יא'). מה היה כל כך מיוחד בתוכחתו של יוסף לאחיו, שחז"ל ממשילים זאת לתוכחה שתהיה לכל אדם ואדם לאחר 120 שנה?

שחז"ל מדברים על יום הדין ועל תוכחת הקב"ה, הם לא מתכוונים רק לאדם רשע שהשתדל בכל מאודו שלא לקיים אפילו מצווה אחת בכל ימיו, אלה מדברים הם גם לאדם שיודע שיש בורא לעולם ומנהיג לבריאה, ואפילו מקיים חלק גדול מהמצוות. אבל מה? הוא מסתפק במועט! קשה לו עם כל ה"דקדוקים" של המצוות, זה מכביד עליו. מעיק עליו כל ההלכות ה"קטנוניות" של שמירת השבת, להתפלל שלוש תפילות ביום, הקפדה על כשרות... וכאשר שואלים אותו: "מה תענה לפני בורא עולם לאחר 120?" תשמע, העיקר הלב! הוא אומר..

לא שהוא אינו מאמין בעולם הבא, חס וחלילה. אלא שהוא מרגיש שהוא עם בורא עולם כבר יוכל להסתדר, הוא יטען לבורא עולם שככה הוא גדל, שקשה להשתנות, הוא גם לא רצה להכביד על האישה והילדים ולעורר מחלוקות. ובכלל הוא הרי השתדל להיות אדם טוב, לא עשה רע לאף אחד, היתה לו אמונה חזקה. וזה הרי העיקר, לא? הוא בטוח שבורא עולם ''יבין'' אותו ויסלח לו, הוא הרי אבא רחמן! וכך הוא ממשיך לו את שגרת חייו ללא דאגות וללא נקיפות מצפון. ממשיך הוא "להסתפק במועט" ללא דקדוקי הלכה וכשרות, ללא הקפדה על קביעת עיתים לתורה בצורה מסודרת, ועל עבודת המידות ולשון הרע אין מה לדבר איתו, כי הרי הוא סך הכל "אדם טוב"..

חז"ל מלמדים אותנו את הטעות במושג [הלא קיים!]: "מי שמאמין לא מפחד".. מי שלא מפחד, סימן שהוא לא באמת מאמין!! ככל שאדם יותר מאמין, הוא יותר חרד לגבי יום הדין המתקרב, כפי שכותב החכם באדם: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד!" (משלי כא יד'). אדם צריך תמיד לבדוק ולבחון את מעשיו בכדי לוודא שהוא בדרך הנכונה, כפי שעושים ביער חשוך שכל פניה לא נכונה עלולה להוביל אותך אל מלתעותיהם של חיות הטרף.

הזוהר הקדוש כותב שלכל אדם שנפטר מראים שתי תסריטים שונים, מראים לו באיזו דרך הוא הלך, ובאיזו דרך הוא היה אמור ללכת על פי הכלים והיכולות שהוא קיבל מבורא העולם. בדרך אחת מראים לו את מה שבחר בחייו, להיות מפורסם בזכות זה שהוא פוליטיקאי שמנצל את ההשפעה שלו בכדי להילחם בתורה ובלומדיה. ובדרך

השנייה הוא היה יכול להיות אדם שמפורסם בזכות כך שהוא סוחף בדיבורו אנשים טועים, וגורם להם להתקרב לבורא עולם. מצד אחד הוא צועד "לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם" (דניאל יב), ומצד שני היה צריך לצעוד לעולם שכר שכולו טוב.
האדם המשכיל צריך להיות פוחד וחרד מלעשות אפילו טעות קטנה שיכולה להסיט אותו מהמסלול הישר שבו הוא אמור לצעוד. בכל כך קלות יכול האדם לטעות לגבי היעד שאליו הוא אמור להגיע, ולעיתים זה קורה אפילו מטעות קטנה של "חוסר תשומת לב".
אדם ניגש לרב בבית הכנסת מראה לו את זוג התפילין המרופטות שירש מסבו, ושואל אותו אם הרצועה שנהיתה כבר חומה משני הצדדים כשרה? הרב עונה לו שזה כשר בדיעבד, ופני האיש זורחות! איזה מזל, חשבתי כבר שזה פסול... הסיבה שאדם זה מחייך היא כי הוא לא יודע שלאחר 120 שנה ישאגו עליו: איך יתכן שיש לך בכיס מכשיר פלאפון הכי חדש שעולה 3000 שקל, ואתה מוכן ללבוש תפילין בדיעבד מתקופת סבא שלך?? מצווה חשובה שצריך לקיים יום יום ועליה נאמר (ראש השנה יז.): קרקפתא [ראש] שלא מניח תפילין, נקרא פושע ישראל בגופו! [שגיהנם כלה והם אינם כלים], איך יתכן שבזה אתה לוקח סיכונים? הרי מדובר בחיים שלך בעולם הבא! אתה רוצה עולם הבא בדיעבד??
שתשאל אדם למה הוא לא מגיע לשיעורי תורה, הוא יטען שהוא מגיע מהעבודה גמור מעייפות. מה שהוא לא יודע זה שבעולם האמת יראו לו וידאו שבו הוא שואב כוחות של אריה ומזנק לעבר המנורה ברגע שנכנסת חתיכת עור מטופשת לשער. הוא גם טוען שהוא לא הולך לשיעור תורה כי אין לו רגע של זמן פנוי, אך לפתע מראים לו בווידאו איך הוא יושב עם השלט ורוטן: "אני משלם על 240 ערוצים ואין בכלל מה לראות"...

התוכחה ביום הדין קשה מפני שאז לראשונה האדם נחשף בשלמות לתוצאות שנגרמו ממעשיו. עד לאותו רגע, ניתן היה להשתיק את המצפון בכל מיני תירוצים שנשמעים מאוד משכנעים, כי ההרס והחורבן לא נראים באופק. אך לפתע שרואים את הדברים בשלימות מבינים את המשמעות של בחירה נכונה, תוך שיקול דעת ותשומת לב.
אחי יוסף שמעו: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?" ונבהלו. כי לפתע הם היו צריכים להתמודד עם התוצאה של המעשה שעשו לפני 22 שנה. חז"ל אומרים שגם אנו נגיע אחרי 120 לרגע שבו נשמע: "אֲנִי ה' אֱלֹקֶיךָ!" ושם נצטרך להתמודד עם תוצאות הבחירות שבחרנו בעולם הזה.

 

יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

רגע, אז כמה ימים היה הנס?

מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ אֶחָד בְּכָל לַיְלָה עַד שֶׁבְּלֵיל הָאַחֲרוֹן יִהְיוּ שְׁמוֹנָה. (שולחן ערוך)


מפורסמת שאלתו של הבית יוסף: מדוע קבעו שמונה ימים לזכר הנס, הרי היה שמן ליום אחד, כלומר, בעצם הנס היה לשבעה ימים?


בספר קומץ מנחה הובא תירוץ יפה בעזרת המשל הבא: סוחר אחד הגיע אל היריד והיו עמו 8 צרורות של מטבעות זהב כדי לסחור ולקנות. בהיותו בדרך, התנפלו על העגלה שלו שודדים ושדדו ממנו את כספו, אולם, צרור אחד נפל אל מאחורי מקום מושבו והשודדים לא השגיחו בו והניחוהו במקומו. כשהגיע הסוחר למקום היישוב, שכר פרשים אמיצים שירדפו אחר השודדים וישיבו לו את הגזילה. ועוד הוסיף הסוחר ונדר מעשר צדקה מהכסף שיושב לו. ואכן, השיגו הפרשים עזי הנפש את השודדים ולאחר קרב קצר הכניעום ונטלו מהם את כל שללם, והשיבו הגזילה לבעליה.


קיים הסוחר את נדרו, ומיהר להפריש מעשר מהגזילה שהושבה לו. אולם, ויכוח התגלגל בינו לבין הגבאים. הסוחר טען, כי עליו להפריש רק מ 7- הצרורות, ואילו הגבאים דרשו ממנו כי יפריש גם מהצרור השמיני, ובפרט ממנו, כי אילו לא היה נשאר לו הצרור הזה לא היה יכול להשכיר את הפרשים, ולא היו משיבים לו הגזילה ולא היה נותר לו מאומה...


כן הוא הנמשל: נס גדול אירע לאבותינו שהיוונים פשטו בכל בית המקדש וטימאוהו ואילו פך שמן קטן נותר בטהרתו, אלמלא כן, לא היה שמן כלל כדי שיחול עליו הנס, ויאירו הנרות שמונת ימים.


לזכר הנס הזה שגרם אח"כ לניסים האחרים כללו חז"ל גם את היום הראשון במניין ימי החנוכה...

שלושה דברים באים בהיסח הדעת

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים" (בראשית מא א'),


"קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ" (איוב כח ג'), זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה! (בראשית רבה פרשה פט א') 


המדרש (רבה, מקץ) מלמד אותנו שלכל אפילה יש "קץ" שקבע לו הקב"ה. כל רע שבעולם לא מתקיים לנצח. יש תקופה שבה הוא נצרך, ולאחר שמסיים הוא את תפקידו, נעלם ברגע!


חז"ל לימדו אותנו שהקץ של הימים שהם הכנה לבואו של המשיח, יסתיימו ממש בפתאומיות, ללא כל התראה מוקדמת, ואז יופיע המשיח. ונתנו משל לכך (סנהדרין צז'.) ששלושה דברים באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה, ועקרב. ממשילים את רגע ביאת המשיח לדבר שקורה ברגע אחד, ללא הכנה מוקדמת. כמו "מציאה" שאין אדם הולך לחפש מציאה, אלה לפתע פתאום אדם מוצא מציאה. ואותו דבר זה "עקרב", שצץ לפתע ללא כל התראה מוקדמת. ואכן את רגע בואו של המשיח, אף אדם לא ידע. זהו זמן שבו הקב"ה יחליט על הקץ והסוף לחשיכה שמסביבנו, ויגאל אותנו מצרותינו ומכל אויבינו. למרות שאין אנו יודעים את רגע בואו של המשיח, חז"ל נתנו לנו סימנים על התקופה של "עיקבתא דמשיחא" [עקבו של משיח, כלומר התחלת התקופה שלפני  בוא המשיח. כמו העקב שהוא החלק הכי תחתון וראשוני באדם].


כאלף ותשע מאות שנה לאחר חורבן בית שני והיציאה לגלות, מחכים עם ישראל שתתחיל התקופה של "עיקבתא דמשיחא", תקופה שבא נרגיש  כבר את הסוף של הגלות,  ונתקרב לבואו של משיח צדקנו.  הסימן שנתנו חז"ל לתחילתה של התקופה הזאת  מובא בגמרא (סנהדרין צח.): "אמר רבי אבא" אין לך קץ מגולה מזה! שנאמר: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לו' ח'). אומר רבי אבא: אתה רוצה לדעת מתי הקץ של הגלות ותחילת ימות משיח? תסתכל על הרי ישראל! ברגע שהם יתחילו לצמוח ולתת פרות, תדע שזה תחילת ימות המשיח. ואכן במשך כל הגלות של כ-2000 שנה, לא צמח בארץ כלום! הארץ היתה שוממה כפי שכותב הרמב"ן שביקר בשנת 1267. וכתב ש"רבה העזובה וגדול השיממון. כללו של דבר, כל הקדוש חרב יותר מחבירו.ירושלים יותר מהכל, וארץ יהודה יותר מהגליל". הסופר מארק טווין כתב: "המדבריות הללו ריקים מאדם, ירושלים עיר קודרת וחסרת חיים". ארץ שחיכתה לבניה 2000 שנה, ואף העצים סרבו לצמוח...


על כך אומרת הגמרא, שברגע שתראה  שהארץ תתן  את פריה,  זה בגלל שעם ישראל מגיע, וכאן מתחיל מהלך שלם של תקופת "עיקבתא דמשיחא". מהלך שלם שמתואר לפרטים בנביאים ובחז"ל, תקופה מאתגרת של ניסיונות לא פשוטים, שמובילים אותנו לקראת בואו של המשיח.


אך אי אפשר בלי המלצה! לא לשווא דמו חז"ל את רגע בואו של המשיח למציאה ועקרב. אדם  צריך להתכונן לבואו של המשיח בתורה, וגמילות חסדים. אם יתכונן יקבל את  פניו כשמח על מציאה.  ואם לאו יקבלו כעקיצת עקרב...

להאמין ללא תנאים

מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ... (מתוך על הניסים)



חז"ל מלמדים אותנו על חמשה הבדלים שהיו בין החשמונאים, לבין אויביהם היוונים. חמישה הבדלים שהם אלה שגרמו לחשמונאים לנצח. ברגע שאנו באים לנתח את הסיבות לניצחון [בעיניים יהודיות], מובן לנו שבעצם היותם של החשמונאים צדיקים, והיוונים רשעים, אלו טהורים, ואלו טמאים, החשמונאים עוסקים בתורה, בעוד היוונים מאמינים ב"אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת", אלו סיבות מספיק טובות שהביאו לעם ישראל את הניצחון. אך חז"ל מונים עוד שני סיבות שגרמו לניצחון, והם שהחשמונאים היו חלשים, והיוונים חזקים, ושהחשמונאים היו מעטים, והיוונים רבים. ולכאורה, מה זה קשור לסיבות לניצחון? זה נראה כאילו ההשוואה בשני דברים אלה באה להמחיש את התנאים ששררו באותם קרבות, ולא את הסיבות לניצחון...



אך מגלים לנו חז"ל שלתשועה הניסית ולניצחון המופלא, זכו אבותינו דווקא משום שהיו חלשים ומעטים. דווקא משום שידעו בבירור והכירו כי את עיניהם אין להם לשאת, אלא אל אביהם שבשמים!



שיהודי יודע שהוא חלש ואין לו עליונות מספרית וכדומה, ועדיין הוא יוצא להילחם, זה מראה על האמונה החזקה שלו! אמונה שבגללה אני קורא לעצמי "מכבי" [מי כמוך באלים י-ה] כי אני יודע שאין לנו על מי לסמוך אלה על אבינו שבשמיים! ואז ה' עוזר...

חיסול מתוחכם

כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְשַׁכְּחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ (מתוך על הניסים)



ידעו היוונים שבכדי לחסל את עם ישראל באופן מוחלט, לא יעזור מה שעשה המן הרשע בגלוי ובמוצהר "להשמיד ולהרוג". אלה צריך לפעול בשקט מתחת לפני השטח, לתת לעם ישראל לזנוח את המצוות ח"ו, ועם זאת לתת להם הרגשה שאין בכך שום דבר נורא.



משל לנשיא רוסיה שבא לבקר את נשיא ארה"ב. נשיא ארה"ב הכניס את נשיא רוסיה לחדר עם מחשב בעל שלש כפתורים אדומים, ואמר לו בשלושת הכפתורים האלה אל תיגע! ולאחר מכן עזב את החדר.



נשיא רוסיה התגרה ולחץ על הכפתור הימני, זרוע עם כפפה יצאה מצד ימין והכניסה אגרוף בפניו. מופתע אך סקרן, לחץ על הכפתור השמאלי, ושוב זרוע הכתה אותו מצד שמאל. שכבר חשב שהבין את העסק, כיסה את פניו בשתי ידיו ולחץ ברגלו על הכפתור האמצעי. רגל יצאה מהאמצע וחבטה אותו בראשו לקול צחוקו המתגלגל של נשיא ארה"ב שנכנס לפתע לחדר.



לימים הוזמן נשיא ארה"ב לרוסיה וגם כאן השאיר אותו נשיא רוסיה לבד בחדר עם שלושה כפתורים והזהיר אותו ביותר שלא ילחץ על שום כפתור. נשיא ארה"ב הסתקרן ולחץ על כפתור אחד, ועוד אחד ורואה שלא קורה כלום. כפתור שלישי ושום דבר..



שנשיא רוסיה נכנס לחדר, פנה אליו נשיא ארה"ב בזלזול מתנשא ואמר לו: המכונה שלך בכלל לא עובדת! לחצתי על שלושת הכפתורים ולא קרה כלום! חכה שאני יגיע חזרה לארה"ב ויספר את זה לכולם...



ענה לו נשיא רוסיה:  חזרה לארה"ב? איזה ארה"ב? הרגע שלחת לשם שלוש פצצות אטום!.. אמרתי לך לא לגעת בכפתורים!...



יוון רצו לחסל את עם ישראל  ועם זאת לתת להם הרגשה ששום דבר רע לא קורה, ועל ידי כך חשבו הם להביא לחיסולם המוחלט ח"ו.

הפתרון האמיתי !

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר (פרק מא' פסוק א')


בפרשה הקודמת קראנו על יוסף שנשלח לבית האסורים המצרי והואשם על לא עוול בכפו בכך שחטא עם אשת אדוניו. על הפסוק "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר" (לט כ'), אומר המדרש (בראשית רבה פז' ט'): שאדוניו של יוסף, פוטיפר "לקחו בדברים", אמר לו: יודע אני שלא ממך היה הדבר, אלה שלא לערב פסולת בבני אני אוסרך, שלא יאמרו: "כשם שתבעה את זה, כך תבעה אחרים". ונטלו והושיבו בבית האסורים. כלומר, גם פוטיפר ששם את יוסף בבית האסורים ידע שהוא שם אותו על לא עוול בכפו.


איזו הרגשה יכולה להיות ליוסף שמרגע שנמכר ע"י אחיו, הוא מנותק מאביו וממשפחתו לבד בניכר המצרי, מנסה הוא לעשות את כל אשר מבקש ממנו אדונו, ולמרות זאת מושלך בביזיון אל ה"בור" המצרי. רוצה הוא לפנות אל בורא העולם ולשאול אותו: למה? למה זה מגיע לי?? השתדלתי כל כך לעמוד בניסיון קשה מנשוא עם אשתו של האדון שלי, שעשתה הכל בכדי שאני אתפתה לדבר עבירה, ולא עשיתי כלום! וברחתי מהעבירה לכבודך ולכבוד אבא, וזהו שכרי על כך?!


איזו תחושה קשה ומבלבלת שמלווה את יוסף שנה ועוד שנה עד שעוברות עשר שנים שבכל יום מתוכם ישנה ציפייה ש"אולי מחר אחזור להיות מחוץ לסורג ובריח"..


לאחר ששר המשקים משתחרר מבית האסורים, ויוסף מבקש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה, מתמלא יוסף תקוה מחדש שבכל רגע יבואו להוציא אותו מהבור. ושר המשקים מצידו "היה עומד חוץ לפלטין של פרעה, ואומר: אלך ואומר אל פרעה עליו! נכנס ומיד שוכח. כל היום מתנה תנאים, ומלאך בא והופכם. וקושר קשרים (סימנים לזכור) ומלאך בא ומתירן. ולמה [נגזר על יוסף, שישכח אותו שר המשקים]? מפני שתלה יוסף בטחונו בבשר ודם" (תנחומא מקץ ג'). על כך שיוסף שם את מבטחו בבשר ודם ולא בהקב"ה, מקבל יוסף עוד שנתיים של צפיות ותקוות, בכל רעש של פתיחת דלת חושב הוא שהנה הגיע הרגע וכך יום ועוד יום..


עד שהגיע הקץ! "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם"- כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום (בראשית רבה פט א'). מנסים כל חרטומי מצרים וכל החכמים הגדולים למצוא פתרון לפרעה, אך כל ניסיונותיהם לשווא, כי פרעה יודע את הפתרון וחלם עליו, אך בבוקר שכח משום מה. עד שמתעורר מתרדמתו העמוקה שר המשקים ומזכיר את יוסף. ומרגע זה הכל זז במהירות מסחררת! "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף. וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". ולאחר כמה שעות: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם! וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֲנִי פַרְעֹה! וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". מבירא עמיקתא לאיגרא רמה! מאסיר בזוי שנאשם בפשעים חמורים, הופך הוא לשליט על כל ארץ מצרים!


רבותינו ז"ל מלמדים אותנו שכך גם תגיע גאולתנו. ברגע שיגיע זמן הקץ, ישר "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר", כדרך כל ישועת ה' שמגיעה כהרף עין. כותב המדרש (בראשית רבה פט א'): "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ! זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה".. ולאחר החושך והאפילה, יזרח אור גדול "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג כ').


אך עד מתי נוכל להיות בחושך? עד מתי נמשיך כמגששים באפילה? מתי נזכה שמי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די? (תנחומא מקץ י') התשובה מונחת בפרשתנו!


רואים אנו שלפני שיוסף הצדיק יוצא מתוך ה"בור" המצרי, קמים כל חרטומי מצרים וחכמיה ומתחילים להעלות הצעות. אולי כך, ואולי כך... ורק לאחר שמתייאשים הם מלהציע ומוכנים להבין שאינם יודעים את הפתרון, ומודים שטועים הם. רק אז "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"! רק אז, "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ!" ואותו דבר גם אצלנו!


היהודים הקימו להם מדינה לאחר גלות ארוכה, וכבר היה נראה שהנה בעוד זמן קצר עַם ישראל שב לימי שלמה המלך בתפארתו. אך לפתע קמו להם כל מיני חרטומים, והתחילו להציע כל מיני הצעות. אחד מנסה לקדם את עם ישראל בכך שמביא לכאן את כל התרבות ההרסנית מאירופה. אחד מנסה לחנך את הנוער לכפירה והעלמה מוחלטת של תורת ישראל מתוכנית הלימודים. ואז בכדי לאזן את ה"חרדיות" במדינה, אחד מציע לפתוח את השערים למאות אלפי גוים, שיפתחו חנויות בשבת, ימכרו חזיר בראש חוצות, וילמדו אותנו זנות מהי. גלאי מתכות בבתי הספר, תרבות של חוצפה וסכינאות, ועוד הורים לנערות שכבר לא ישנים בלילה. וגם ברגע זה קמים להם עוד כמה חרטומים שלא אמרו עדיין את דברם, ומשוכנעים הם שמצאו את הפתרון לכל הבעיות. ברור.. הפתרון הוא דווקא הצרת צעדיהם של אלו שחרטו את לימוד התורה והמוסר על דיגלם.. איך לא חשבנו על זה קודם...?


לא יעזור לנו כלום! עד שלא נבין שיש רק פתרון אחד, והוא דרך התורה הקדושה! פשוט לא נצא מהבור החשוך של הגלות! רק נדמה לנו שהפתרון לבעיות שלנו הוא פתרון מדיני או חברתי וכו'. "באנו חושך לגרש" איך מגרשים חושך? "בידינו אור ואש"! חייבים אנו לקבוע עיתים לתורה, ולהרבות ככל יכולתנו בגמילות חסדים. ככל שנאיר יותר במעשינו, נגרום לעוד ועוד מאחינו להבין שהפתרון האמיתי נמצא בתורה, ולא אצל החרטומים שמסרבים להבין שנכשלו כישלון חרוץ. ואז ברגע אחד- "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"!


נצא ונזכה לגאולה השלימה במהרה אמן!


 

יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

זה לא אדם , זה דחליל!

בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ.. (פרק מ פסוקים יט')


המגיד מדובנא שואל: והרי חלומם של שר המשקים ושר האופים מאוד דומים, מדוע אם כן, פתר יוסף כי שר המשקים ישוב לתפקידו ואילו את שר האופים יתלו?

את ההסבר לכך הביא על ידי משל למה הדבר דומה: לצייר אחד שצייר ציור נפלא! בציור נראה אדם הנושא על ראשו סל ובו ככר לחם. עמדו שני אנשים והביטו בציור. בעודם מביטים באה ציפור והחלה לנקר במקורה את ככר הלחם שבציור...

ראה! - אמר האחד - כמה גדול הוא צייר זה עד כדי כך שהציפור טועה וחושבת כי הלחם אמיתי... לא – אמר חברו - אין הוא צייר גדול כלל!!!. אמנם, הלחם נראה אמיתי, אולם מדוע הציפור אינה מפחדת מן האדם אשר הסל על ראשו....

וזהו גם הנמשל: כשסיפר שר האופים ליוסף את חלומו אמר: "וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי" (מ יז'). הבין יוסף שהציפור אינה מפחדת ממנו, סימן שנגזרה עליו מיתה וסופו שייתלה!...

מיהו יהודי ?

הַכֶּר נָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה? וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי! (פרק לח' פסוק כה'- כו')


מדהים בכל שנה מחדש לקרוא את הפרשיות האלה שמדברות על האבות שלנו, האבות שמהם צמח עם ישראל. הרמב"ן כותב בפרושו לתורה ש"מעשה אבות סימן לבנים" (בראשית יב ו'), צריכים אנו לראות את מעשי אבותינו, ולשאוף להגיע למעשיהם. קוראים אנו את הדו-שיח בן אברהם אבינו לבני חת, את דבריו המאופקים של יעקב ללבן, את יחסו לעשיו, והדברים נפלאים. כל כך הרבה ניתן ללמוד מכל משפט הן בפשט והן בדרש והרמז.

אחד הדברים שצריכים למלא אותנו בתחושת שלמות וביטחון, זה העובדה שרואים בפרשיות אלו איך פועלת השגחתו של הקב"ה בעולם. בעת קריאה בחומש ברור לנו כצופים מהצד שעם ישראל עתיד להיכנס למצרים ולאחר מכן לצאת משם "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" (דברים כו ח'), כי הרי כך הבטיח הקב"ה לאברהם בברית בן הבתרים. וכעת בנקודת הזמן של פרשתנו שיוסף הבן המועדף מספר על חלומותיו, גורם לאחיו לקנא בו ואף לרצות לפגוע בו ולבסוף נשלח ביד הישמעאלים למצריים, רואים אנו איך הרצון הסופי של הקב"ה קורם עור וגידים. צעד אחר צעד, דברים שכאירוע כל אחד בפני עצמו הם קשים ולא כל כך מובנים, ופתאום שמסתכלים בגדול על הכל כמהלך שלם שעתיד להכניס את כל בני ישראל למצרים הכל נראה מובן. וכך גם לגבי כל מיני אירועים שכל אחד מאתנו עובר במהלך חייו, צריכים אנו לזכור שזהו רק אירוע אחד ממהלך שלם של חיים שהקב"ה מתכנן לנו..

בנוסף מספרת לנו הפרשה על יהודה, שברגע שכל האחים תמימי דעים לגבי הרצון להרוג את יוסף ולהשליכו לאחד הבורות, יוצא הוא כנגדם ומתעקש ש "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?" כלומר, יכולים אנו להרוג את יוסף, אך לכסות את דמו? מה הטעם? האם אדם יכול לברוח ממעשה שהוא עושה? [מכסה פשעיו לא יצליח], ולכן מציע למכור אותו לישמעאלים בכדי שלא יצטרכו לפגוע בו.

יוסף נמכר לישמעאלים ויורד מצרימה, וששומע זאת יעקב אביו הוא מסרב להתנחם. לאחר שראו האחים את צער אביהם התחרטו על מעשיהם ורצו לפדות את יוסף מיד קוניו, אלא שכל החיפושים אחריו היו לשוא.. את כל מרירותם וזעמם שפכו כעת על מי שהגה את רעיון המכירה - יהודה.  למה לא  אמרת לנו  לחזור בנו,  ולהחזיר אותו הביתה?  למה אמרת  לנו למכור אותו? בעקבות הסכסוך שפרץ בינו לבין אחיו החליט יהודה, להפרד מהם ולעבור למקום מגורים אחר. שם נשא לו אשה וזו יולדת לו שלושת בנים.

משבגר בנו בכורו, עֵר, השיא אותו לאשה בשם תמר, אך בעקבות התנהגותו הרעה נגזר עליו מן השמים למות בגיל צעיר. וכך עולה גם בגורלו של האח השני. בבית יהודה נשאר הבן הצעיר אשר בהתאם לחוקי הייבום היה עליו לשאת את תמר, אולם יהודה התחמק מנישואים אלה בטענה שעדין הוא צעיר.

מתגלגלים הדברים ותמר במעשה תחבולה מתעברת מיהודה. וכשבאים ליהודה ומספרים לו שכלתו הרה, פוסק יהודה חד משמעית ש"בת כהן שזנתה חייבת מיתה בשרפה" [תמר היתה ביתו של 'שֵׁם' שהיה כהן], ולכן: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף!".

בעוד מכינים את המדורה, פונה תמר לשליח שילך ליהודה ויאמר לו: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה!" יש לי כאן חותמת ופתילים ששייכים לאיש שממנו אני בהריון. השליח מגיע אל יהודה ומראה לו את הסימנים. יהודה רואה את הסימנים וחושכות עיניו, הסימנים האלה הם החפצים שלו. מה עושים? הוא שלח לשריפה את כלתו על לא עוול בכפה, בעוד שהוא היה אחראי למעשה.

בפני יהודה קיימות שלוש אפשרויות. הראשונה, יכול הוא להשמיד ראיות. מילה אחת שלו וזורקים את תמר למדורה שהתחממה בינתיים. אף אחד לעולם לא ידע על כך שהוא האשם העיקרי בסיפור הזה. אפשרות שנייה, יכול הוא להגיד לשליח שפשוט ישחרר אותה ללכת לדרכה מחוסר ראיות, או בגלל שסתם הוא רוצה לחקור את הנושא יותר לעומק. אך יהודה בוחר באפשרות השלישית והיא - להודות!

לאדם כמו יהודה בעל כבוד ומעמד אין דבר קשה מזה. פונה הוא לעבר כל הקהל ובתוכם תמר, ואומר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (לח כו'). היא צודקת! אני זה שאשם בכל מה שקרה כאן.

מה עם הכבוד והמעמד של יהודה שהיה נשיא? הקלון שיוצא ברבים? זה לא מה שמשנה. מה שחשוב זה האמת! והאמת היא שאני טעיתי...

שאדם יודע לקחת אחריות ולהודות זוהי גדולה! וזוהי הסיבה שאנו עם ישראל, נקראים יהודים, על שם יהודה. יהודים ולא רְאוּבֵנִים או יוֹסֵפִים או כל שבט אחר. כי יהודי זה מלשון "מוֹדֶה" מילה שיש לה שתי משמעויות. האחת - להגיד תודה על הכל ולא להיות כפוי טובה. והשני  - זה להודות על האמת. לא לשוא "מוֹדֶה" זוהי המילה הראשונה שכל יהודי מוציא מפיו ברגע שהוא מתעורר, כי זוהי מילה שמגדירה את המהות של האדם היהודי.

ברגע שאתה יודע את האמת תחזיק בה חזק. אל תותר על האמת בגלל חברה רעה ואנשים שכל האינטרס שלהם זה רק נוחות וקלות, ומבלים את זמנם לריק. בסופו של דבר הקב"ה מחפש אך ורק את אלה שהחזיקו באמת, ולא כאלה שבגלל שיקולים של נוחות ואי נעימות החזיקו בבלוף והשקר. תהיה גבר ותודה שטעית! תהיה מוכן לצאת כנגד כולם ולא להתבייש באמת היחידה שהיא האמת של בורא העולם.

"לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם .. מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ"

מבקש שלווה בעולם הזה

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (פרק לז' פסוק א')


וכותב על כך המדרש רבה (בראשית פד' ג'): "אָמַר רַב אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה וּמְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה,   הַשָֹּׂטָן בָּא וּמְקַטְרֵג. אָמַר: לֹא דַיָין שֶׁהוּא [השכר] מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה?"

על כך מביא הבן איש חי משל לשני חמורים שנשאו עליהם משא גדול. חמור אחד סחב שק מלח, והחמור השני סחב שק ספוג. בתחילת המסע, היה החמור הראשון מצטער מאוד מהמשא שהוא סוחב בגלל משקלו הגדול ולעומתו החמור השני הולך ברינה ובשמחה. לאחר זמן רב הגיעו שני החמורים לנהר שהם חייבים לעבור בדרכם, והמים בו עמוקים ועוברים את גובהם. נכנסו שניהם וחצו את הנהר. החמור הראשון עם המלח יצא ופתאום הוא מרגיש שהמלח נמס והמשקל נהיה הרבה יותר קל ממש כאילו לא היה. ולעומתו החמור עם הספוג נכנס לנהר והתחיל הספוג לספוג את המים והמשקל שלו עלה למשקל רב. החמור לא עמד תחת המשקל העצום, טבע ומת. נמצא שהחמור הראשון שסבל הרבה לבסוף פדה את שכרו ונהנה למרות הייסורים שעבר, אך החמור השני שנהנה כל חייו קיבל את המכה לבסוף עד שאבד מן מהעולם!

והנמשל ברור!

אל לו לאדם להצטער על כך שמשתדל ומתאמץ בעולם הזה, אלה צריך הוא לשמוח ולדעת שעתיד ה' לשלם לו שכר על כל טיפה וטיפה של מאמץ. ומי שמבקש "לשבת" בעולם הזה ולנוח, מפסיד הוא את שכרו.

צריך פשוט לברוח!

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ! (פרק לט' פסוק י')


כותב המדרש תנחומא(וישב ח'): "וכך אמר לה יוסף: אפילו פנויות שלכם אסורות לנו, כל שכן אשת איש. ולא שמע אליה לשכב אצלה, להיות עמה. לשכב אצלה- בעולם הזה, להיות עמה- לעולם הבא בגיהינום!". מלמדת אותנו התורה שלמעשים שאדם עושה בעולם הזה יכולה להיות השלכה חמורה ביותר.

הגמרא(עבודה זרה דף ה.) אומרת: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא. וכל העובר עבירה אחת, מלפפתו (עוטפת אותו) ומוליכתו ליום הדין". רבי אלעזר אומר: [על אדם שחוטא עם גויה] שהיא קשורה בו ככלב! (כפי שכלב רץ אחר אדוניו, ואינו מרפה ממנו) שנאמר: "וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ(לט' י')" לשכב אצלה- בעולם הזה, להיות עמה- לעולם הבא. וכותב על כך המהרש"א: "יש לחוטא בחטא זה צער גדול מאוד. וזהו גנאי גדול לאותו חוטא, משום שנגלה לעיני כל הנשמות מה פגמו של אותו חוטא".

כמה צריכים אנו ללמוד ממעשיו של יוסף הצדיק, שידע שבעקבות מעשה כזה הוא פשוט מאבד את הכל! ולכן לא ניסה להתמודד, או להתעמת עם הבעיה, אלה "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה (לט' יב')". צריך פשוט לברוח! לא לשחק משחקים! אסור לנסות את עצמינו בכל מיני מצבים, כי אדם שמשחק באש, נכווה!  [ומודה ועוזב, ירוחם]

גילה סודו אל הנביאים

כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים! (עמוס פרק ג' פסוק ז') 


בהפטרת השבוע (וישב) קוראים אנו בנביא עמוס שהיה נביא בימי בית המקדש הראשון.

באחד הפסוקים בהפטרה כתוב: "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים." וכותב על כך המצודת דוד: "פסוק זה מביא ראיה שהכל בא בהשגחה. כי אין ה' עושה דבר, כי אם יגלה סודו בתחילה אל הנביאים." כלומר כל מאורע שקורה בעולם מושגח ע"י הקב"ה, ולראיה ניתן לראות שהוא גילה לנביאים את מה שעתיד להתרחש בעולם.

ישנה  נבואה  שהתנבאו  ישעיהו הנביא  ולאחר מכן גם ירמיהו,  על הבבלים שהחריבו את  בית  המקדש הראשון. הנבואה היא על העיר בבל שהקב"ה עתיד להחריב אותה, ושהיא לא תבנה שוב לנצח! וכך כתוב בפסוקים: "וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹקים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה. לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם (ישעיהו יג')." "וְשִׁלַּמְתִּי לְבָבֶל וּלְכֹל יוֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים אֵת כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְצִיּוֹן לְעֵינֵיכֶם נְאֻם ה'. הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם ה' הַמַּשְׁחִית אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה, וְלֹא יִקְחוּ מִמְּךָ אֶבֶן לְפִנָּה וְאֶבֶן לְמוֹסָדוֹת כִּי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה נְאֻם ה' (ירמיהו נא')."

אם כן הנביאים מתנבאים על העיר בבל שהיתה אימפריה בתקופתם, שהיא עתידה להיחרב ולא להיבנות עד עולם, לנצח! האומנם זה מה שקרה? חורבות העיר בבל נמצאות 34 ק"מ דרומית לבגדד ומשתרעות על פני שטח של 8.5 קמ"ר בקירוב. כותב ד"ר פנחס ביברפילד: (Ancient jewish History) "אחרי מלוך כורש, עוד הוסיפה בבל להיות עיר חשובה, אחת הבירות של האימפריה הפרסית, אבל לאט לאט חרבה העיר ללא תקנה. אלכסנדר הגדול חלם להפכה למרכז האמפריה העולמית שלו, אך מותו  הפתאומי מנע את מימוש הרעיון. לבסוף נעלמה בבל מבמת ההיסטוריה, היא הייתה לתל חרבות עד זמננו אנו, וחורבותיה משמשות עדות אילמת ומתמדת לאמת הנבואה העברית". או בלשון האינצקלופדיה המקראית (ערך בבל): "בבל – עיר זו שהייתה במשך האלף השני והאלף הראשון לפני הספירה בירתן של אימפריות שונות, לא נשאר ממנה היום אלא שדה חורבות נרחב על שפת נהר פרת ממזרחו".

יודעים אנו שאף סדאם חוסיין [ימ"ש] הציב ציור עצום של עצמו ושל נבוכדנצאר בכניסה להריסות העיר. הוא גם בנה מחדש חלק מהשרידים לחרדתם של הארכאולוגים, והטביע את שמו על רבות מהלבנים, בדומה לנבוכדנצאר. כתובת מצויה הכתובה על חלק מההריסות אומרת, "דבר זה נבנה בידי סדאם חוסיין, בנו של נבוכדנצאר, לתפארת עיראק". אך גם שליט זה מת כידוע לפני שהצליח להקים מחדש את החורבות.

נבואה מדהימה! מדוע על הנביאים ל"הסתכן" בנבואה ארוכת טווח עד קצה ההיסטוריה"? אלה שיודעים אנו שה"סיכון" כביכול לא קיים בכלל. מפני ש "לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים". דברי הנביאים הם דבריו של הקב"ה, שנתן לנו על ידם את אשר עתיד להתרחש מאז ועד אחרית הימים.

 

[caption id="attachment_2734" align="alignright" width="434"]בבל חורבות העיר בבל כיום[/caption]

 

 

 

 

 

 

 

בבל1בבל2

יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

עוד כמה "נודניקים" ואני קם..

מספר שעות השינה שבני האדם ישנים בפועל, משתנה מאדם לאדם. אך האם יש מספר שעות מומלץ לשינה, לשם השגת רוגע נפשי ושכלי אשר יסייעו לקליטה והבנה מקסימלית ולזיכרון החומר הנלמד?


מתוך: "המהפך" - הרב זמיר כהן

ובכן, מחקר חדש שנערך על ידי צוות חוקרים בראשות פרופ' רוברט סטיקגולד מבית-הספר לרפואה בהרווארד קובע כי המספר הרצוי ביותר של שעות שינה להשגת התוצאות הנ''ל הוא: שמונה שעות. (ובכל מקרה, לא פחות משש שעות).

המחקר קובע חד משמעית כי הנוהגים לישון יותר משמונה שעות, מבזבזים את זמנם לריק! פרופ' סטיקגולד מסביר כי במהלך שינה של 8 שעות בלילה, ישנם שני שלבים עיקריים שבהם המוח עובר שינויים פיזיקליים וכימיים: בחלק הראשון של הלילה, ולפנות בוקר במהלך השעתיים האחרונות של השינה. האינטרקציה שבין שני השלבים היא שמחזקת ומקבעת את הזיכרון. בשלב הראשון של השינה, מוזרם המידע מאזור הזיכרון (ההיפוקמפוס) אל תוך קליפת המוח.  לאחר מכן,  במשך  כארבע  שעות, מתרחש במוח תהליך איטי של חלוקת המידע החדש, זה שנלמד ונרכש באותו יום, אל רשתות העצבים ותאי העצב המתאימים. ''התהליך דומה להמתנה לבצק שיתפח'', אומר פרופ' סטיקגולד. בשלב השני והמסיים של השינה (המכונה שלב החלום הפעיל) שוב מתרחשים תהליכים כימיים מהירים. ההיפוקמפוס מתנתק מקליפת המוח, והמוח מפעיל שוב את המידע שעבר עיבוד ומחזק את הקשרים שנותרו בין תאי העצב בכל מאגרי הזיכרון.

פרופ' סטיקגולד הטעים כי לממצאים אלה השלכות חשובות ביחס לתלמידים ואנשים הרוכשים מידע או מיומנות חדשה בכל תחום שהוא.  המחקר מוכיח כי שיפור הביצועים הלימודיים תלוי בשינה טובה ומספקת אף יותר מאשר במאמצי השינון והלימוד שהשקיע התלמיד או במנת המשכל שלו. למותר לציין כי פרסום מחקר רב-משמעות זה בשנת אלפיים זכה לכותרות ענק בעתונות העולמית בכלל ובביטאונים המדעיים בפרט.

והנה, בספר ''היד החזקה'', ספר המסכם את כל ההלכות התורניות וההנהגות הראויות, בין שאר דברי ההדרכה הנפלאים לשמירת הגוף והנפש בצורה הטובה ביותר, מציין הרמב''ם כי בשמונה שעות שינה מפיק האדם את התועלת המרבית מן השינה, ואין צורך ביותר!

הנה לשונו: ''היום והלילה, כ''ד שעות. די לו לאדם לישן שליש מהן, שהוא שמונה שעות''. (הלכות דעות פרק ד הלכה ד). מעניין לציין שיש מחכמי ישראל אשר כתבו כי קיבלו מרבותיהם שברובד הרמז שבפרד''ס (פשט, רמז, דרש, סוד) התורה, הדבר נרמז בפסוק "כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי'' (איוב ג יג') הגימטרייה של המילה ''אז'' היא 8 (7+1). והרי הפסוק כאומר: כאשר ישנתי ''אז'' (= 8 שעות), ינוח לי!''.

מי יצליח להוריד ליהודי את המעיל?

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (פרק לב פסוק כה')


כל מהותו של יעקב היא פרישות. הוא לא משנה את שמו לשונו ומלבושו גם שנמצא בבית לבן, והוא לא מנסה אפילו להחזיר את לבן בתשובה למרות שהיה עובד אלילים.


שרו של עשיו מבין את משמעות הנצחיות של יעקב שבאה ע"י הפרישות ["עִם לָבָן גַּרְתִּי" - ותרי"ג מצוות שמרתי (לב ה')], והוא מנסה להתחבר אל יעקב בדרך של: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" ומסביר ה "כלי יקר": [ש]מילת "וַיֵּאָבֵק" היא כמו וַיְחַבֶּק. מנסה עשיו להתחבר אל יעקב על ידי חיבוק ובכך לשבור את הנצחיות שלו.


החפץ חיים אומר על כך שבכל הדורות ניסו לכלותינו ודווקא שבאו עלינו סערות קשות ניצלנו וה' בא לעזרתנו, אך כשהתחברנו עם הגויים ספגנו את האבדות הקשות ביותר..


משל למה הדבר דומה: השמש והרוח התערבו מי יוריד את המעיל ליהודי. הרוח נשבה בעוז, וככל שהתגברה היהודי תפס את המעיל וסגר את הכפתורים וקשר את הכובע והיא לא הצליחה.


משלא הצליחה, הגיעה השמש לעומתה. הפיצה את חומה, קפחה על ראשו ומיד היהודי פשט את מעילו...


כן הוא הנמשל: כשעם ישראל עומד בפני סערות קשות הוא יודע להתגונן כנגד אויביו, אך כאשר אומות העולם נותנים לו טיפה חום [חיבוק] הוא מיד פושט את מעילו, מתחבר אליהם וסופג את האבדות הקשות ביותר בהיסטוריה...


יש לנו ללמוד מיעקב כיצד להישאר שונה ומיוחד, ולא להתפתות ולחבק את תרבות הגויים הקורצת. רק כך נשמור על נצחיותנו..

הצילני נא מיד אחי!

הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים! (פרק לב'פסוק יב')


יעקב אבינו חוזר מחרן לבית הוריו, ונערך לפגישתו עם אחיו עשיו, אותו אח שלפני עשרים ושתים שנה אמר: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (כז מא').

צדיק כיעקב אבינו לא היה צריך לפחד כלל מעשיו הרשע, בעיקר לאחר שבלילה הקודם הוא נאבק עם מלאך אלוקים. ולראות מלאך זה כלל לא פשוט כפי שמתאר הנביא דניאל: "וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּח, וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ..." (דניאל י ח'). ויעקב אבינו רואה את מלאכו של עשיו ולא זאת בלבד שאינו פוחד, אלה שנאבק עימו ומנצח אותו. ועם כל זאת, עדין רגע לפני שהוא נפגש עם עשיו אחיו, מעידה עליו התורה: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ!" (לב ח'). יעקב אבינו חושש מהמפגש עם עשיו. חושש הוא שזכות קיום מצוות כיבוד ההורים וישוב ארץ ישראל, שהיו לעשיו במשך כל אותם עשרים ושתים שנה שהוא שהה בבית לבן יעמדו לעשיו לזכות.

יעקב לא יודע לאיזו קבלת פנים לצפות, ולכן מכין את עצמו לשלושה דברים, לדורון, תפילה, ומלחמה. הוא נערך אסטרטגית ומחלק את משפחתו לשני מחנות במחשבה שאף אם יכה עשיו את המחנה האחד, יציל לפחות את המחנה השני. לאחר מכן ניגש הוא לתפילה לפני ה', ויחד עם זאת אינו זונח את הדרך הפרלמנטרית, ושולח עם המלאכים מתנה מכובדת-דורון עבור עשיו שמא יתרצה בה.

יעקב אבינו נושא תפילה לבורא העולם: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים!". ונשאלת השאלה, האם היה צריך לחזור יעקב אבינו ולומר הצילני נא מיד אָחִי וגם מיד עֵשָׂו, שיגיד או "אָחִי", או "עֵשָׂו". הלא רק אח אחד היה לו?

אלה ש"אָחִי" ו"עֵשָׂו" הם שתי בחינות נפרדות.  שני דברים שונים שצריך להיזהר מהם,  ועל שניהם יעקב מתפלל. יעקב מבקש להינצל מ"עֵשָׂו" הרשע שהוא בבחינת "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" (כה עז'), מושחת מידות ומעוות מעשים, אדם שחי כחיית השדה ללא כל מעצורים של מוסר ומצפון. ומצד שני יעקב מתפלל להינצל מ"אָחִיו". אותו אח שגדל איתו יחד, שיחה קולחת שתוביל לישיבה יחד לארוחה לזכר הימים עברו,  להתרפק על החוויות אותם חלקו בנעוריהם. להיפגש אחת לשבוע סתם בכדי להתעדכן במה שקורה, ולחדש את הקשר...

ש"עֵשָׂו" מגיע בתור "אָחִיךָ", זה הרבה יותר קשה! שהוא ניגש אליך לבוש בבגדי שחץ, זולל וסובא, בועט ומקלל, אתה מזהה אותו בקלות. אך שהוא מגיע עם טלית ותפילין, ומתנהג כעלם חמודות, קשה לך לזהות אותו, ופה טמונה הסכנה!

חז"ל מדמים את יצר הרע לאדם שאתה רואה מהעבר השני של המדרכה, ואתה לא מייחס אליו חשיבות, הרי אינך מכיר אותו. אך למחרת שאתה עובר באותו רחוב, שוב אתה רואה אותו. אתה מהנהן לו בראשך מתוך נימוס, לא משהו מחייב. וביום השלישי, כבר אתה מניף לו את ידך לשלום, סך הכל אתה אדם נחמד, לא נעים לעבור אחד ליד השני בכל יום מבלי לומר שלום. אך לאחר כמה ימים שוב מופיע אותו אדם מעבר למדרכה, חיוך רחב נפרש על פניו והוא חוצה את הכביש, הוא מתעניין בשלומך ומושיט את היד ללחיצה.. מה לא נלחץ? זו רק לחיצת יד רשמית.. לאחר כמה ימים הוא כבר ניגש ואומר שהוא גר בקרבת מקום, ומזמין אותך לכוס קפה ידידותי... מה לא נלך? לא נעים .. סך הכל הוא ממש נחמד. והרי אנחנו כבר מכירים הרבה זמן.. לא נעים לסרב.. "כך היא אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועושה" (שבת קה.). חז"ל מזהירים אותנו שחובה עלינו ללמוד את דרכו של היצר הרע. לא ניתן להתגונן מפניו אם לא נתכונן אליו כיאות.

לפני שאדם יוצא אל הרחוב חובה עליו להתכונן. בכדי שיחזור שלם לביתו עליו לשאת "תפילה" לבורא העולם שישמור עליו בדרך, ויציל אותו מכל הסכנות הרוחניות שהרחוב מציע. לאחר שיוצא אל הרחוב, צריך הוא להיות מוכן לדורון ולמלחמה.

אם ישנו מעשה חסד שצריך לעשות עם יהודי, או שיש אחד מאחינו שטועה בהשקפותיו וצמא לשמוע את האמת של בורא העולם פה מגיע השלב של "דורון". צריכים אנו לתרום מעצמינו בכדי לקרב ולעזור לכל יהודי הן רוחנית והן גשמית, עד היכן שידינו מגעת!

אך אם יש סיכוי קל שבקלים, שהיציאה אל הרחוב תגרום לנו להשפעה זרה, לבלבול בהשקפה, קריאת כל מיני עלוני כפירה והסתה, או אדם [אפילו נחמד!] שהחיבור אליו הוא לא חיובי, כאן עלינו לצאת ל"מלחמה"!

עלינו להדוף מעצמינו וממשפחתנו כל השקפה שהיא לא על פי האמת של התורה הקדושה. כל עיתון שמכיל בתוכו דברי בלע ורשעות פריצות ולשון הרע. להתרחק מחברת אנשים שגורמת לנו להתרחק מהקב"ה, כפי שאמר יעקב לעשיו לאחר שעשיו הציע לו ללוותו בדרכו. יעקב מסרב ואומר: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי, וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים" (לג יד'). יש לי מלאכה בעולם הזה, והיא להתקרב לבורא העולם. יש לי ילדים שמצווה אני לשמור עליהם מכל השפעה רעה ולחנכם ולכן אני מסרב להצעתך הנדיבה. "הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע! (אבות א ז') אמרו חז"ל. ולכן שעשיו מציע, גם אם באותו הרגע לא נראית סכנה מידית מוותרים אנו על הכבוד. יש לנו תפקיד בעולם והוא הרבה יותר חשוב!

מעשה אבות סימן לבנים

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ! וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ.. לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (פרק לב' פסוק ח')


רש"י מפרש את פסוק זה:  "וַיִּירָא", שמא ייהרג. "וַיֵּצֶר לוֹ", אם יהרוג הוא את האחרים. ושואלים חז"ל: לשם מה הביא הקב"ה על אבותינו ייסורים כל כך גדולים, מציאות של פחד, ומאורעות קשים, עד שהם זעקו אל ה' שיושיע אותם ואת בניהם?

המגיד מדובנא השיב בדרך של משל: בכפר אחד היו כמה חולים, אך לא היה רופא שיטפל בהם. בעיר הסמוכה התגורר השר הממונה על המחוז, ובעירו דר רופא גדול. באותו הכפר התגורר אחד מקרובי השר. יום אחד הרגיש האיש מחוש קל בראשו, מיחוש שאינו מצריך כל טיפול, אולם האיש החל גונח בקול, וביקש מקרובו השר כי ישלח במהרה את הרופא אל הכפר, כדי שיחיש לו עזרה.

התפלאו בני ביתו של החולה: כאב ראש קל לך ומדוע אתה כה גונח?

שוטים! אמר האיש. וכי בגללי אני גונח? מבקש אני כי הרופא יבוא אל כפרנו, ויטפל בחולים הסובלים סבל רב! אולם יודע אני, כי השר לא ישלח את הרופא בעבורם, משום כך, מתחלה אני, אולי ישלח השר את הרופא בעבורי כי אני קרובו...

כך גם הוא הנמשל: הקב"ה ראה כי בדורות הבאים לא יהיו זכויותיהם של בני ישראל כה רבות, ומשום כך, גלגל את המאורעות כדי שהאבות הקדושים יעמדו בניסיונות רבים וכך יבקשו בתפילתם עליהם  ועל בניהם.  וממילא  בזכות  תפילת האבות  ייוושעו  הבנים..

רגע לפני שאתה יוצא ...

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ...     (פרק לד' פסוק א')


קשה לעכל את הצרה הקשה והאיומה שנופלת על יעקב אבינו מהכיוון של דינה ביתו שנחטפת ע"י שכם בן חמור. וכל זאת למה? משום שיצאה לטיול תמים "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ", "נערות משחקות מתופפות בתופים" כלשון הפרקי דרבי אליעזר (פרק פג).

אז מה היה כל כך נורא? רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: [משל] לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לִיטְרָא אַחַת שֶׁל בָּשָׂר [עטופה], וְכֵיוָן שֶׁגִּלָּה אוֹתָהּ, יָרַד הָעוֹף וַחֲטָפָהּ מִמֶּנּוּ. כָּךְ "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה" (לד פסוק א'), ומִיָּד, "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר" (לד פסוק ב') (מדרש רבה פ. ה').

אומנם לא ניתן להגיע למצב כזה שילדינו לא יצאו כלל מהבית, אך עלינו לתת את הדעת לכך שישנם סכנות גדולות בעת היציאה מהבית. ההורים צריכים לדעת לאן הילדים הולכים, ולפקוח עין על החברה שבה הם מבלים.

מובא בחז"ל שדינה יצאה מקושטת (מדרש רבה פ. א'). רצתה קצת "להרגיש טוב עם עצמה" קטע של נשים, כמובן שאין היא רצתה לשאת חן בעניו של אותו רשע! אך  , שלפעמים מספיקה פרצה אחת קטנה, שיכולה להביא לכאב גדול.

הרב האבן עזרא מפרש: "וַתֵּצֵא דִינָה", שיצאה מעצמה. כלומר לא היה פיקוח. יתכן שאם היתה שואלת את אביה הוא היה מייעץ לה לא לצאת, יתכן שהיה אומר לה ללבוש בגד פחות בולט, או אולי בושם פחות נודף למרחקים. מה אסור קצת לצאת להתאוורר? מותר! אך חובה לחשוב מה עלולות להיות התוצאות!

יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

המירוץ למליון

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים! (פרק כח פסוקים יא' יב')


אחת הסכנות הגדולות שיש ליהודי זה חוסר ההסתפקות במועט. אדם צריך ללמוד להסתפק במועט כפי שביקש יעקוב אבינו מה': "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". הדברים שחיוניים לי אני מבקש כי אני לא יכול לעבוד את ה' בלעדיהם.

אדם שרודף אחרי המותרות, מעבר לרדיפה עצמה שהיא דבר שלא משביע את האדם לעולם וכל רצונותיו מתגברים כגודל הרדיפה, ישנה בעיה שעודף תאווה ומילוי סיפוקים מביא את האדם להשמין ולבעוט, ולהגיע למצב של נטישת חיי תורה ומצוות. עסוק הוא בהנאותיו ואין לו פנאי להיזכר ביוצרו, וגם שנזכר זה בכדי לבקש עוד ועוד, וכשלא מתמלא מבוקשו רוטן ורוגז הוא, כי אינו יודע להסתפק במועט, ולא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו [אולי..].

ולכן אומר יעקב אבינו שברגע שאני אקבל אך ורק את המינימום שאני צריך ("לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ") אז התוצאה תהיה "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים". אך אם אבקש יותר ממה שאני צריך, בודאי שאגיע לסחרור של רדיפה אחר המותרות ויתקיים בי הפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב טו').

ועל כן מוטל על כל אדם אוהב ה' לדרוש אך ורק את הצריך לו, ובכך מעיד הוא על חוזק אמונתו וידיעתו שהעולם הזה הוא רק פרוזדור בפני העולם הבא. (אבות ד).

לא על חשבוני!

וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים בַּחֲלוֹם.. כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.. (פרק לא פסוקים יא' יב')


הקב"ה ממשיך להעשיר את יעקב אבינו למרות שלבן הארמי מנסה לקחת ממנו את הכל.

החפץ חיים המשיל משל למה הדבר דומה: לאדם אחד שחילק מנות מזון לכל אחד מבניו. חטף אחד מהבנים את מנת אחיו. הלך הבן הנגזל אל אביו ואמר לו: "אבא ביקשתי ממנו שיחזיר לי את חלקי, אולם הוא מסרב, יודע אני שאינך רוצה שאריב עמו ואקח ממנו בכוח את חלקי, על כן, בבקשה ממך, תן לי מנה אחרת"... כששמע האב את דברי בנו, נשקו על מצחו ובנוסף נתן לו מנה אחרת גדולה יותר ויפה ואמר לו: "בני, מצאת חן בעיני  במידותיך הטובות. אחיך שחטף, בסעודה הבאה לא אתן לו כלל, ואילו לך אתן כפלים..."

וכך הוא הנמשל: הקב"ה דואג ונותן לכל אחד פרנסתו משמים, לעיתים קורה והאחד משיג גבול רעהו ופוגע בפרנסת חברו. למרות שהלה ביקש ממנו שאל יפגע בו ובפרנסתו. אך משרואה הנפגע את חברו, פונה הוא להקב"ה ומתפלל שיתן לו ממקור אחר כי אין הוא מעוניין לריב עם רעהו. בוודאי שבקשה זו תמצא חן בעיני ה' ויתן לו פרנסתו בכפל כפליים... יעקב לא חיפש מה לבן לקח הוא ביקש מה' שפשוט ייתן לו... וקיבל עושר לרוב...

איך ומתי ניתן לשנות את מין העובר?

וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב.. וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. (פרק ל פסוק כא')


מובא בחז"ל שדִּינָה היתה אמורה להיות אחד מהשבטים, ולהיוולד כבן שביעי ללאה. וקיבלנו מרבותינו שנקראה הבת בשם דִינָה משום שבתחילה היה זה בן, אלא שהפכה לבת לאחר "שדָנָה לאה דִין בעצמה [הייתה מעין השופטת של עצמה להכריע את גורל עוברה] ואמרה: "שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב. ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה. אם זה זכר, לא תהא אחותי רחל [אפילו] כאחת השפחות [שילדה כל אחת מהן עד עתה שני בנים, ואילו רחל רק בן אחד]. מיד נהפכה לבת" (מדרש תנחומא ויצא ח').

מוכח מכאן שתפילה יכולה לשנות את מין העובר מזכר לנקבה ולהיפך אפילו במהלך ההיריון! אך לעומת זאת רואים אנו במשנה (ברכות דף נד.) שאומרת: "הזועק לשעבר [המתפלל לשנות את אשר כבר התרחש], הרי זו תפילת שווא. כיצד? היתה אשתו מעוברת ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר", הרי זו תפילת שווא [לפי שמינו של העובר הינו בלתי הפיך בשלב זה]".

איך זה  מסתדר?  מצד  אחד  המשנה  אומרת שלא ניתן להתפלל על דבר שכבר התרחש [כמו מינו של עובר], ומצד שני רואים אנו שלאה אימנו התפללה על כך שעוברה ישתנה מזכר לנקבה, ואף תפילתה התקבלה!

ומשיבה הגמרא (ברכות דף ס.): "מעשה דלאה, בתוך ארבעים יום הוה [השינוי שהתחולל בעוברה של לאה, בתוך ארבעים יום להריון היה, ועד אז מין העובר נתון לשינוי, אבל לאחר מכן, הרי זו תפילת שווא. ועל כך דיברה המשנה]. כדתניא [כפי שלמדנו בברייתא]: שלשה ימים הראשונים [להריון], יבקש אדם רחמים  שלא יסריח. משלשה ועד ארבעים, יבקש רחמים שיהא זכר  [אם הוא באמת חפץ בזכר]. מארבעים יום ועד שלשה חדשים, יבקש רחמים שלא יהא סנדל [שלא יהיה מעוות בצורתו]. משלושה חדשים ועד שישה, יבקש רחמים שלא יהא נפל. מששה ועד תשעה, יבקש רחמים שיצא בשלום".

במחקרים בני זמנינו באמצעות שימוש בכלים חדשניים המסוגלים לצפות במתחולל בגופו המזערי של העובר המתפתח, התברר לאנשי המחקר המודרני כי שלב זה של ההכרעה לגבי מינו של העובר, מתחיל בסביבות היום העשרים ושניים, ומסתיים בסביבות יום הארבעים(!). ולאחר מכן, מינו של העובר קבוע ואינו נתון לשינויים בדרך הטבע.

מדהים לגלות כי לא רק שחז"ל היו מודעים לעצם אפשרות השינוי העוברי מזכר לנקבה, אלא ידעו גם לנקוב ביום הארבעים כזמן ההכרעה, עוד בטרם התגלו לעולם המדע צפונותיו הגנטיים של העובר. וזאת כמובן ללא שום אמצעי עזר מיקרוסקופיים, אך ורק בעזרת מה שקיבלנו מהבורא בתורתנו הקדושה.

חלומות שווא ידברו ?

  וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו... (פרק כח' פסוק יב') 



הנביא זכריה כותב :"כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ" (זכריה י' ב'). כלומר החלומות הם שווא ואין בהם ממש. אך יודעים אנו  שלא כל החלומות  שווא הם, וכהוכחה מוצאים  אנו בהרבה מקומות  בתורה שהיו  חלומות שהיו אמתיים  ואף התגשמו.  כמו חלומות יוסף, חלום פרעה, חלומות נבוכדנצר, וגם כאן בחלום יעקב. האור החיים הקדוש, מסביר לנו שלא דומה חלומו של יעקב לשאר החלומות שרואה דבר ואינו מחליט בראייתו מה רואה, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר! ולכן כל דבר שנגלה אליו בחלום אמר -והנה. "וְהִנֵּה סֻלָּם", "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים", "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו", כלומר שיעקב ראה את כל הדברים  בצורה  מוחשית  כי היתה זאת  נבואה  ממש (אור החיים כח' יב' ד"ה ויחלום והנה ) .

נביא את חלום האמת שהביא מורינו ורבינו ועטרת ראשינו, הרב הגדול רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בהקדמת ספרו "טהרת הבית" על הלכות נדה, אשר נתחבר במסירות נפש בימים שהיה מוטל על הרב עול הציבור הרבה מאד, וכה כתב שם:

"אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותי ברבים כדי להתמסר יותר לעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי, ואם אין אני לי מי לי? ורעיוני על משכבי סליקו (כלומר נרדם מתוך מחשבה זו), והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים מבבל זצ"ל (מחבר "בן איש חי") אשר בא לבקרני בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה, והתישב על יד השלחן, ראה לפניו את אחד מחיבורי, והתחיל  לעיין בו אחת  הנה  ואחת  הנה, וכשסיים אמר,  טוב  מאד. ושאל אותי, האם אני  ממשיך להופיע  ולדרוש  ברבים בדברי תורה ומוסר, כאשר היתה באמנה איתי, עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך בימים אלה להופיע ברבים בדרשות כאשר חנני ה', ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה שליט"א (זצ"ל, שהוא קרובו של רבי יוסף חיים). אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה (שומר) את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי, בסבר פנים יפות, טוב אשר תאחוז מזה, וגם מזה אל תנח ידיך (כלומר המשך לעסוק בחיבוריך אך אל תפסיק את הופעותיך בציבור), כי יש נחת רוח מאד לפני ה' יתברך  בזיכוי הרבים ששומעים דברי תורה  ומוסר וחוזרים  בתשובה. וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם  מלא!

ואיקץ והנה חלום.."

איזהו עשיר השמח בחלקו (שלו!)

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ! (פרק כח' פסוק כ')



כותב על כך ה"כלי יקר": שביקש יעקב "שימנעהו ה' מן זהב ורוב פנינים.. שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא".. כי "העושר הוא המעוור עיני בעליו, ומונע את האדם מן הדרך הישר"! עכ"ל.  ההסתפקות במועט היא העושר!

היה היה מלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר מרהיב עין ביופיו, סביבו נטע גן נפלא עצי פרי, שושנים ופרחים, וריח לו כלבנון, קבע בו המלך שלט קטן, וחרט עליו: "הארמון והגן האלה יינתנו במתנה על ידי המלך ירום הודו לאדם השמח בחלקו".

עברו כמה בני אדם וראו את הארמון ואת השלט שעליו, וכל אחד חשב לעצמו בוודאי שאני לא האיש המתאים לארמון שכזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד ,שזוכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג, ומאושר בכל ענייניו, והשלט קרץ לו, אמר בלבו, הלא אין אדם השמח בחלקו כמוני... וכל הטוב בעולם נוצר הרי בשבילי, נטל רשות ונכנס אל המלך,

פנה  אליו ואמר: "הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים את מאמר התורה: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כג' כד')... חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי!".

התפרץ המלך בצחוק ואמר לו: שוטה שבעולם, אם אתה שמח בחלקך, כאשר דיברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן שסביבו, הלא די לך במה שיש לך?!... יצא האיש בבושת פנים וברח אל מקומו...

להוכיח נהג מונית באמצע משחק שש-בש ..

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ!  (פרק כט' פסוק ד')



יעקב אבינו מגיע לחרן. פונה הוא למקום באר המים ורואה אבן גדולה שנמצאת על פי הבאר, ומסביבה קבוצת רועים שרובצים במקומם ללא מעש.

שואל אותם יעקב:"אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם?" ועונים לו הרועים: "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ!" "אתם מכירים את לָבָן בן נחור?" "מכירים!" עונים הרועים, ומתחילים להתלחש בניהם בשומעם את שמו של לָבָן. לפתע פונה אליהם יעקב ואומר להם: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה! הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ!"

ומפרש רש"י שיעקב הוכיח אותם: "אם שכירי יום אתם, לא השלמתם פעולת היום. ואם הבהמות הן שלכם, אף על פי כן לא עת האסף המקנה!"

הרב מפונוביץ מביא משל למה הדבר דומה? נדמיין לעצמינו אחד שמגיע לתחנת מוניות. הוא רואה את כל הנהגים יושבים משחקים שש בש ושואל: "מה אתם עושים כאן? אם אתם שכירים על המונית של הבוס, אתם גזלנים!!! ואם זו המונית שלכם, אתם פרזיטים לכו לעבודה!!!" ספק אם אותו אחד יצא משם חי... ויעקב הצליח לצאת מזה בשלום. הכיצד?!

אלה שיעקב אבינו פונה אל אותם רועים בתחילה, ואומר להם: "אַחַי".פותח עימם בשיחה, ורק לאחר מכן מוכיח אותם. קודם מרגיש קרוב אליהם כמו אח, ורק לאחר מכן מרשה לעצמו להוכיח אותם לטובתם[!] ולכן תוכחתו מתקבלת. אדם שפונה לאשתו או לחברו ולא מוכיח אותם מתוך אהבה, אלה מתוך התנשאות, ומתוך אי הכרה במצבו של השני, הוכחתו לא תתקבל.

"אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" (אבות ב ד)

כי יש שכר לפעולתך...

"וַיַּעֲבֹד  יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים  וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים  אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ  אֹתָהּ" (פרק כט' פסוק כ')


יעקב אבינו מגיע לשלב שבו הוא נדרש להקים את בית ישראל, בית שעתיד להוות ראש ומגדל לכל עם ישראל לדורותיו. אביו יצחק מצווה אותו: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן! קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ, וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ (כח א'-ב').

לָבָן כמובן מקבל את יעקב בשמחה. הוא עדיין זוכר את ביקורו של אליעזר עבד אברהם שהביא עמו כסף וזהב ועשרה גמלים טעונים בכל טוב. בלית ברירה לאחר שהוא מגלה כי יעקב בא בידיים ריקות, הוא מכניסו לביתו משום שהוא קרוב משפחה. יעקב פונה אל לָבָן ואומר לו שמוכן הוא לעבוד אצלו שבע שנים תמימות בכדי להינשא לרחל ביתו. לָבָן מסכים בחפץ לב, אך ליעקב זה לא מספיק. הוא מודע לאופי הבעייתי וההפכפך של לָבָן ויודע שהוא יכול לשנות את ההסכם ולא לתת לו דווקא את רחל לאישה, אלה לתת לו אישה אחרת. לכן יושב יעקב עם רחל מבעוד מועד ונותן לה כמה סימנים, והוא מבקש ממנה שבליל הכלולות תאמר לו אותם וכך ידע שאכן הוא לא נפל קורבן לעוד תרמית של לָבָן.

לאחר שבע שנים, מגיע ליל הכלולות הנכסף שאליו מוזמנים כל אנשי העיר חרן מגדול ועד קטן. הלילה יורד והכתובּה נחתמת, ובסיום השמחה אט אט מתפזרים איש אל אוהלו. פונה יעקב אל כלתו מבעד להינומה ושואל אותה רק בכדי להיות בטוח על אותם סימנים שאותם נתן לרחל מבעוד מועד, מיד מקבל הוא את כל אותם סימנים ראשון ראשון ואחרון אחרון. אך.. "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף! (סוטה ב.)". גם הסימנים שיעקב נתן לא עוזרים, "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (כט כה'). מה?? איך זה יתכן? הרי זה נגד כל מה שהיה מתוכנן.. ועוד לאחר עבודה של שבע שנים...

"צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ" (הגדה של פסח).. לָבָן החליף את רחל בלאה, ותירץ זאת בכך ש: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".. מה שנקרא: יש להם "מנהג!". אבל דבר אחד לא מובן.. איך יתכן שלאה ידעה את הסימנים? הרי הסימנים נועדו בכדי למנוע את התרמית הצפויה הזאת..

מתברר, שרחל מסרה את הסימנים ללאה. רחל אומנם עשתה תנאי עם יעקב, והתנאי אומר שסימנים אלו נשמרים בסוד בכדי שלָבָן לא יחבל בנישואיהם. אבל ממש זמן קצר לפני החתונה מתבשרת רחל שיגיעו אורחים מכל קצוות העיר, דבר שבשגרה לא יתכן בבית של לָבָן הקמצן. מסתבר שלָבָן הזמין את כל העיר לחתונה [על חשבונם כמובן (בראשית רבה ע יח')]. ובמצב החדש כבר רחל מתחילה להסיק מסקנות..

אם היתה חתונה מצומצמת רק של המשפחה הקרובה [כפי שהיה מתוכנן] אז אכן הסימנים יגלו את האמת. אבל עכשיו שכל העיר מוזמנת לפתע, כבר לא שייך לשמור את הסימנים לעצמי, אלה חייבת אני להעביר אותם לאחותי שלא תתבייש מול כל העיר!.

ומה לגבי הקמת הבית עם יעקב, שרחל חולמת עליו כבר שבע שנים? רחל מוותרת! לא שווה לה שום דבר שבעולם אם על ידי כך היא תצטרך לבייש את אחותה, ועוד מול כל העיר... איזו גבורה! לוותר על כל החלומות שלה, בשביל שאחותה לא תתבייש!

אך זה עדיין לא הכל! מספרת התורה (ל יד'): "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ. וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה, תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ".. רחל מבקשת מאחותה לאה קצת מהדודאים שהביא בנה מן השדה. מה אנחנו היינו עונים לרחל? וודאי! איזו שאלה, קחי את כולם! אך מה עונה לה לאה? "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי?!" כלומר, לא מספיק שאת גונבת את בעלי גם יש לך עוד בקשות!!??

וזה קשה עד לב השמיים! איך יתכן שלאה אומרת כך לרחל לאחר שזו הייתה מוכנה לותר על החיים לצד יעקב אבינו (הרי לא ידעה שתינשא גם היא ליעקב לאחר מכן) וכל זאת למענה??

בכדי להבין זאת צריכים אנו לברר מהם היו אותם סימנים שיעקב מסר לרחל.

מפורש בספר "דעת זקנים" מבעלי התוספות (פרשת ויצא), ששלשת הסימנים שמסר יעקב לרחל הם שלשת הדינים המסורים לנשות ישראל, והם הלכות הפרשת חלה, הלכות נידה, והלכות הדלקת הנר לכבוד שבת. ורחל שמוסרת את הסימנים ללאה לא מגלה לה שאלו "סימנים", אלה מלמדת אותם בצורה של שיתוף דברים בינה לבין אחותה: "הנה עוד מעט את מתחתנת, בואי נלמד ביחד כמה מן ההלכות שנצטרך לקיים.." לאה לא ידעה שאלו סימנים, וששאל עליהם יעקב השיבה לו בתמימות ושמחה על כך שמכירה את ההלכות ש"במקרה" שאל.. ולכן לאחר שיעקב לוקח גם את רחל לאשה ואוהב אותה יותר, מרשה לאה לעצמה לומר: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי!".

ורחל? רחל שותקת! כובשת את חרפתה ולא עונה. לא תספר את האמת שתכלים את אחותה גם לאחר שעבר זמן וכבר יש לה ילדים מיעקב, אלה מקיימת את החסד בשלמות, חסד של אמת ללא כל תמורה, בלי שמקבל החסד ידע ממי הוא קיבל. פשוט מושלם!

אך גם אם המעשים הטובים מוסתרים מעיני בני אדם, מבורא העולם שום דבר לא נעלם! כשכר על ההקרבה העצומה  של רחל מבטיח לה הקב"ה:  "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ  מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם.  כֹּה אָמַר ה'  מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי  וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵך ְ  נְאֻם ה'  וְשָׁבוּ  מֵאֶרֶץ אוֹיֵב". הבנים  שבים לגבולם  מגלות בבל  בזכות  רחל אימנו, בזכות החסד שעשתה עם הסימנים (רש"י ירמיה לא').

ומוסיף עוד הקב"ה ומבטיח לרחל: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".  בזכותך גם לעתיד לבוא (מלבי"ם שם) בזמן אחרית הימים יזכו לשוב הבנים לגבולם לקראת הגאולה השלימה שנזכה לראות בקרוב. אמן!

יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

לצאת בשלום מלוע הארי

כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם!  (פרק כו פסוק כט')


מה ראו אבימלך וחבורתו להתפאר בעצמם שלא נגעו ביצחק אבינו ועוד שלחוהו בשלום?!

מדרש רבה מבאר את הפסוק הזה במשל  לאריה שטַרף טרף ונתקעה עצם בגרונו. יצא האריה בהצהרה לכל חיות היער: "כל מי שיבוא ויוציא העצם מגרוני, אתן לו שכרו כיאה למלך החיות ביד רחבה".

לשמע הקריאה הגיע בזריזות עוף הנקרא: "הקורא המצרי", אשר לו מקור ארוך ודק, ביקש העוף מהאר"י לפתוח את פיו, הכניס בזריזות את מקורו הארוך ללוע האריה, תפס העצם והוציאה! והאריה נשם לרווחה... המתין הקורא המצרי בסבלנות להוראת המלך בדבר שכרו, ושראה שהאריה מתעלם העיז וביקש את שכרו מהאריה.

אמר לו האריה בנהימה מפחידה: "לך וספר לכל חיות היער שנכנסת ללוע הארי ויצאת ממנו בשלום... וכי יש לך שכר גדול מזה?!...

יצא הקורא המצרי כלעומת שבא... כן הוא הנמשל: אבימלך מלך גרר, אחוזת מרעהו ופיכול שר הצבא שלו באים אל יצחק ומסבירים לו: שזה לא מובן מאליו להגיע לגרר (לוע הארי) ולצאת בשלום...

זהירות חושך לפניך !

וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה... (פרק כה' פסוק לד')


ומסביר הרמב"ן [רבי משה בן נחמן 1194-1270] שמהותו של עשיו היא אדם שחושב רק על ההנאה העכשווית. "וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם, וַיֵּלַךְ". הבכורה שמחכה לו בעתיד אינה מעניינת אותו כלל!

וכך היא לשונו: "וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם ולא יחושו ליום [ה]מחר" עכ"ל.

ועל כך כותב שלמה המלך: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ!" (קהלת ב יד'). מי שעיניו בראשו מסתכל קדימה ובוחן את התוצאה של מעשיו. יודע הוא להמתין, לדחות סיפוקים, מבין הוא בחוכמתו שבסוף זה ישתלם. לא כן הכסיל, שכל רצונו הוא אך ורק לנסות ליהנות כמה שיותר ומהר, זוהי תכלית חייו ועל כך הוא עמל בכל מאודו! "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמֽוּת" (ישעיה כב יג'). חושב הוא שבכך הוא עושה את המעשה הנכון, אך זוהי המהות של האדם שנמצא בחושך, בטוח שרואה הוא את הדברים בצורה נכונה, אך לא שם לב שתאוותיו הם אלו שמנחים אותו. להיכן הוא מתכנן להגיע בסוף?  הוא אינו יודע..

או יותר נכון לומר: אינו רוצה לדעת...

 

האינטלגנציה של העובר

 וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. (פרק כה פסוק כב')



התורה מספרת שעשרים שנה חיכתה רבקה אמנו לפרי בטן, ולאחר שה' נעתר לתפילותיו הרבות של יצחק היא הרתה.

במשך ימי הריונה הרגישה בתופעה מוזרה שעליה כותב רש"י: "כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת" עכ"ל.

האם זה יתכן שיעקב ועשיו מתוך הרחם הרגישו היכן רבקה נמצאת? האם יתכן שהעובר מושפע מהתנהגות אמו, ממעשיה, ואף מהדברים שמגיעים לאוזניו הקטנות?

(מסילות אל האמונה)

המדרש (קהלת רבה ז יח') מספר על הסיבה שגרמה לאלישע בן אבויה שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס לצאת לתרבות רעה. המדרש אומר שזה קרה משום שאמו עברה בעת שהיתה בהריון ליד בית עבודה זרה, הריחה ריח של תבשיל שבישלו שם, ואף אכלה מהתבשיל. והיה אותו האוכל "מפעפע בכריסה כארס של נחש".

בנוסף מובא מעשה במסכת יומא (פב.), על אשה מעוברת ביום הכיפורים שראתה אוכל והתאוותה לו מאוד. באו לפני רבי יהודה הנשיא, אמר להם: תלחשו לה באזנה שיום הכיפורים  היום, אולי תוכל להתאפק. לחשו לה, וקיבלה את הלחישה ופסק העובר מתאוותו. קרא עליה רבי: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיה א ה'), ויצא ממנה רבי יוחנן.

ומעשה נוסף במעוברת אחרת שהריחה מאכל ביום הכיפורים, באו לפני רבי חנינא, אמר להם: תלחשו לה, ולא קיבלה את הלחישה (כי העובר המשיך להתאוות). קרא עליה: "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" (תהילים נח ד'),  ויצא  ממנה שבתאי  הרשע.

רואים אנו שחז"ל גילו לנו שלעובר בעודו ברחם אמו ישנם רצונות ורגשות, עד שיכול הוא להשפיע על אמו, ובנוסף גם אמו יכולה להשפיע עליו במעשיה. כפי שנכתב בספר "מַעֲבַר יַבֹּק" (שער שפתי צדק פרק ה'): "ראוי לאשה שתזהר בימי עיבורה שלא ללכת וגם לא להסתכל במקום עבירה. וכל שכן שתשמור עצמה מכל טינוף חטא, כי העובר במעיה צופה ומביט ויודע הרבה.."

המחקרים של ימינו גם הגיעו למסקנות זהות:

ד"ר הנרי טראבי, [פרופ' לרפואת ילדים, ללינגוויסטיקה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת מיאמי], גילה כי התינוקות ברחם שומעים את שיחותיהם של האימהות. העובר שומע במשך כל המחצית השנייה של 9 החודשים שלו ברחם, ואף אולי מוקדם יותר (עולמו של התינוק 48-54).

ד"ר מיכאל ליברמן [בשנת 1970] גילה במחקר, שבטרם הדליקה האם את הסיגריה שלה והתחילה לעשן, כבר גברו פעימות ליבו של העובר בצפייה לאירוע.

המדענית סוזן שיפלביין (המכונה שלא תאמן 39-52 ) כותבת: "אין ספק שהוולדות שומעים קולות. וולדות מגיבים ככל הנראה למוסיקה. הם ממצמצים בעיניהם ונעים כאילו רקדו   על פי קצב מוכתב. רבים מאתנו סבורים שהיצורים המורכבים הללו מתחילים את הקיום האמיתי שלהם לאחר הלידה, אבל כל כישוריהם מעידים שמדובר בהמשכה של התפתחות מופלאה המתחילה ממש  בתקופת  ההיריון"

כל מסמר יוצר חור עמוק...

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא.. (פרק כו' פסוק כא')


על פסוק זה כותב רש"י: "זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת". וצריך להבין, מדוע שניהם התפללו כל אחד בזוית אחרת? מדוע לא התפללו שניהם יחד, במקום אחד?

למדנו מכאן, ששלום בית נפלא שרר בביתם של יצחק ורבקה. יצחק, לא פגע ולא העציב את רבקה אשתו על כך שהיא עקרה ואין לה בנים. ורבקה, לא העציבה את יצחק בעלה על כך. גם כשרצו להתפלל לה' בבכי בדמעות שליש ולשפוך שיח לפני ה' באנחה, לא עשו זאת אחד על יד השני, בכדי שלא לגרום צער זה לזו, אלא התרחקו כל אחד לזווית אחרת, בכדי שכל אחד לא ירגיש בעצבותו וצערו של השני ולא יפגע בשל כך. לכן כל אחד עמד בזוית אחרת.

מספרים על זוג שחיו יחד, והבעל לא היה זהיר בכבוד אשתו, הוא היה חד לשון ופגע בכבודה תדיר.

לימים, יצא לנוח בגינת החצר של ביתם, וראה על אחד העצים הרבה מסמרים שהיו תקועים עד חציים בעץ. תמה האיש ושאל את אשתו לפשר הדבר, אמרה לו אשתו, זוהי מזכרת עבורי, בכל פעם שאתה פוגע בי ומעליב אותי, אני תוקעת בעץ מסמר עד חציו, וכך אני זוכרת כמה פגעת בי!

הביט הבעל בעץ שהיה מלא מסמרים לכל אורכו ורחבו, וחשכו עיניו, הרי  פגע באשתו אין ספור פעמים ולא שם אל ליבו! מיד התחרט והבטיח לאשתו כי מעתה ישפר את דרכיו ויתנהג אליה בכבוד. אך בקשה אחת היא לו ממנה, בכל פעם שאתנהג אלייך בכבוד, תוציאי מסמר אחד מהעץ, עד שבסופו של דבר לא ישארו מסמרים בעץ...

הסכימה האשה, ואכן, מאותו יום הבעל שיפר את דרכיו והתנהג אל אשתו בכבוד רב, והיא עמדה בהבטחתה ובכל פעם הורידה מסמר אחר. עברו ימים וחלפו שנים, יום אחד הבעל יוצא לגינת החצר, והנה העץ נקי ממסמרים. שמח מאוד ומיד קרא לאשתו ואמר, הביטי רעייתי, הצלחתי להתנהג יפה, והנה העץ נקי ממסמרים!

ענתה לו אשתו החכמה, אכן, על העץ אין יותר מסמרים, אבל החורים... החורים נשארו!

"סוף מעשה במחשבה תחילה"

רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק! (פרק כה'פסוק יט')


בפסוק הראשון של הפרשה רואים אנו שקיים הבדל בין מה שכותבת התורה על יצחק, לבין מה שנכתב לגבי ישמעאל (פרק כה פסוק יב').

על יצחק נאמר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק!" ועל ישמעאל נאמר: "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר!". גם יצחק וגם ישמעאל הם בניו של אברהם, אולם שמדובר על יצחק התורה מדגישה שאברהם הוליד את יצחק. ואילו אצל ישמעאל התורה מיחסת את הולדתו להגר אמו.

את ההבדל בלשון התורה מסביר ה"כלי יקר" [הרב שלמה אפרים מלונטשיץ]: "ישמעאל לא נקרא כי אם בן אברהם, כי לא קבל טבעו זולת מה שלמדו אברהם ממעשיו הטובים וזה היה אצלו במקרה ונשתנה, שהרי לסוף יצא לתרבות רעה, ולפיכך תלה התולדה בהגר כי קבל טבע הגר המצרית.. אבל יצחק קבל טבע אברהם ולמד גם ממעשיו על כן תלה הכל באברהם הן לשון בן, והן לשון תולדה" עכ"ל. כלומר, שהתורה כותבת לנו שאברהם הוליד את יצחק, היא באה ללמד אותנו שכל תכונותיו של אברהם עברו ליצחק בירושה. ואילו ישמעאל שאב את תכונותיו מהגר אמו, ולכן נאמר שההולדה של ישמעאל היא ע"י הגר.

ואלו תכונות העניק אברהם ליצחק? הגמרא במסכת יבמות (עט.) מביאה שלשה סימנים בהם ניכרים עם ישראל ואלו הם: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. אברהם מעביר את התכונות האלה ליצחק בנו, ולכן שהוא  מצווה את אליעזר עבדו לחפש אישה ליצחק, הוא מדגיש לו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" (כד ד'). אי אפשר להביא ליצחק שגדל על תכונות של נתינה וחסד אישה מבנות כנען! בכדי שיהיה המשך לתכונות האלה צריך לקחת לו אישה שגם היא גדלה וחונכה על ערכים דומים. ולכן ברגע שאליעזר רואה את רמת החסד והנתינה שמפגינה רבקה, יודע הוא לבטח ששליחותו הצליחה ונמצאה אישה המתאימה ליצחק. מיצחק ורבקה תכונות אלו  מועברות ליעקב  שמנחיל אותם לבניו אחריו עד עולם,  וכך בכל עם ישראל טבועים המאפיינים של רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. ואם נמצא אדם שאין בו אחת ממידות אלו יש לחוש לייחוסו. כפי שמביא הילקוט שמעוני: ש"כל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו! (דברים פרק יג, תתפט). ומוסיפה הגמרא, שמי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני! (נדרים כ.).

עד כדי כך התכונות טבועות אצלנו בגנים שהיו צריכים חז"ל לחוקק תקנה כפי שמובא בגמרא במסכת כתובות (נ.): אמר רבי אילעא: "באושה (שם של מקום) תיקנו, המבזבז (כלומר, מי שהוא מבזבז מנכסיו לצדקה), אל יבזבז יותר מחומש". כלומר, לא יתן לצדקה יותר מחומש (20%) מנכסיו שמא גם הוא יזדקק בסוף לצדקה. כל כך גדולה היא מידת הנתינה של העם היהודי, שהיו חייבים חז"ל להזהיר את  היהודי, שלא ייתן את כל ממונו לצדקה!! האם שייך להזהיר איזה גוי שלא ייתן יותר מידי צדקה, כדי שלא יגמר לו הכסף?? לא יקום ולא יהיה!

אך למרות שתכונות אלו מגיעות אלינו בירושה מאברהם אבינו, אסור לאדם לחשוב לעצמו שאין אנו צריכים לעמול בכדי להשיג אותם. ההפך הוא הנכון! דווקא בגלל שאלו הם הדברים שמאפיינים אותנו כיהודים, עלינו לעמול עליהם ביתר שאת! אדם צריך להשתדל לתת צדקה כפי יכולתו, הן מגופו והן מכספו. צריך להשתדל בכל כוחו להתרחק מעזות הפנים השלילית, ולדבוק במידת הביישנות שעל כך נאמר: "עַז פָּנִים לַגֵּיהִנָּם, וּבוֹשת פָּנִים לְגַן עֵדֶן" (אבות ה כ'). ו"כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא" (נדרים כ.). וכן להימנע ממידת האכזריות ולא לנקום ולצער שום בריה, אלה "שתהיה מידת הרחמים והחנינה תקועה ונמצאת בלבו כל הימים. וכמו שהאדם רוצה שירחמו עליו בשעת צרכו, כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך", כמו שאמר הכתוב (ויקרא יט יח'): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (אורחות צדיקים - שער הרחמים).

מידות אלו כ-בושה רחמנות וגמילות חסדים, יוכל אדם לקנות בהצלחה אך ורק אם ישמר מחברה רעה. אדם שחושב שהוא יכול להמשיך ולהסתובב עם חברה רעה שאין בה בושה ורחמנות, ועדיין יוכל לשפר את מידותיו הוא טועה! ברגע שאדם רואה שכולם מסביבו חפצים לתת ולהעניק, "נדבק" גם הוא ברצון לנתינה. אם כולם מדברים בכבוד איש לרעהו, אף אדם לא ירצה להיות יוצא דופן. האדם נמשך אחרי החברה בא הוא נמצא (משנה תורה - דעות פרק ו א'). אם האדם נמצא בחברה טובה הוא נמשך לעשות דברים טובים. ואם הוא נמצא בסביבת אנשים רעים, הוא ימשך אחרי הבל וריק ולכן הוא חייב לצאת משם!

על הפסוק "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (כה כב') כותב רש"י: ש"בעת שרבקה עברה ליד בית מדרש היה רוצה יעקב לצאת, ובעת שעברה בפתח עבודה זרה היה רוצה עשיו לצאת". ושואל החת"ם סופר: "תינוק במעי אמו, המלאך בא ומלמד אותו את כל התורה כולה! וכי חשב יעקב שבבית המדרש ילמד יותר מאשר עם המלאך, שכל כך רצה לצאת?!" אלא, אמנם יעקב למד תורה עם המלאך, אך שהה במחיצתו של עשו הרשע, ולכן העדיף לצאת וללמוד בבית המדרש. ועל כך אומרת המשנה באבות (א ז') : "הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע". תוכל להיות ולהישאר צדיק אך ורק אם תתרחק ממחיצתם של הרשעים שמסביבך..

יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

תשמור לעצמך חלק מהקלפים

כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק! (פרק כד פסוק ד')


הגאון רבי יוסף דוב סולביצ'יק שאל: מדוע אומר כאן אברהם לאליעזר בפירוש: "לִבְנִי לְיִצְחָק", ואילו כאשר אליעזר מספר את הדברים בבית לבן, משנה הוא ואומר: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי" (פרק כד לח'). מדוע לא מספר אליעזר את הדברים כלשונם כפי שנאמרו לו?

כדי להבין את התשובה המשיל זאת הרב במשל: לעשיר אחד שהייתה לו בת יחידה, שאביה חיפש עבורה שידוך חשוב והגון, בנו של גאון. פעם אחת פנה אליו שדכן ואמר: "יש לי שידוך נפלא לבתך! אמנם, אין החתן בנו של גאון, אולם הוא עצמו גאון!

איני מעוניין בגאון - אמר העשיר - אין אני רוצה שבתי תהיה רבנית... מעוניין אני דווקא בבנו של גאון...

וזהו הנמשל:  אברהם אמר לאליעזר: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" - בני זה הוא עצמו צדיק גדול!

אולם כאשר בא אליעזר אל בית לבן חשש להפליג בשבחו של יצחק פן יסרבו לשידוך. משום כך אמר רק: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי" – אליעזר דבר רק בשבחו של ה"מחותן" (אברהם)...

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

לעשות רצונו, כרצונו.

קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.. וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה! (פרק כב פסוק ב')


רבי אברהם חכם, רבה של כרמן שבפרס נתן משל למה הדבר דומה:

מעשה במלך שהקים מדינה לתפארת וכל אחד מהשרים רצה לתת למלך הנכבד, מתנה. ראש השרים ריכז את כולם והוחלט פה אחד שהמתנה מכולם תהיה להכין למלך כתר זהב משובץ יהלומים.

אמרו ועשו, ריקעו את הכתר שיבצוהו יהלומים כאשר את היהלום המרכזי בכתר החליט ראש השרים להביא בעצמו.

על מנת לגייס סכום עתק שכזה, מכר את ביתו וכל רכושו וחיפש יהלום מתאים אך לא מצא. נדד למדינות רחוקות ובדרך לא דרך מצא יהלום בגודל של ביצה נדיר ביופיו. שילם השר את שוויו שלמעשה הוא היה כל רכושו וחזר לארמון. משהגיע אל המלך וראה אותו יושב עם יתר השרים. הוציא את האבן והכל התפעלו מיופייה הנדיר וגודלה המדהים.

אין זה יהלום! קבע המלך. "יהלום צריך ללטש עם יהלום, מהיכן הושג יהלום גדול מזה?!. אינני מאמין שזהו יהלום אמיתי" פסק נחרצות!. המלך אף ביקש מהשר שלידו לנסות לשבור את היהלום ולראות אם זה באמת חזק ואם אכן מדובר ביהלום אמיתי. השר נבהל ופחד לשבור יהלום כל כך יקר ועוד שהושקע בו ממון רב ואמור להתנוסס בכתר המלך והתחנן אל המלך לצוות על מישהו אחר כיוון שאיננו מסוגל... כך ביקש המלך מיתר השרים ואף אחד לא הסכים לנסות לשבור אותו. ואז קרא המלך לראש השרים שמכר את כל רכושו על מנת לרוכשו וביקש ממנו: "נסה אתה!"...

"בשמחה!" צעק ראש השרים וביקש פטיש. משהובא לפניו פטיש נתן מכה חזקה. היהלום לא נשבר והפטיש נבקע לשניים. הכל נשמו לרווחה ופלטו פה אחד: "אתה ידעת מראש!" אמרו בהקלה.

"לא ולא!!!" - הצהיר ראש השרים. "אם כן - כיצד העזת לנסות?!" שאלו. אמר להם: "שוטים שבעולם, לשם מה אתם חושבים הקרבתי את כל רכושי? האם כדי להשיג אבן יקרה? לא ולא! הקרבתי הכל לכבודו של המלך ומה הוא כבודו אם לא עשיית רצונו?! - גם כשהוא מצווה להכרית ולנתוץ!..." קם המלך מכסאו, חיבקו והורה להכפיל את רכושו ומינהו למשנה המלך...

כן הוא הנמשל: אברהם אבינו לא התייחס לבקשה של ה' וניסה למצוא בה טעם, אלה היה מוכן להקריב את בנו רק כיוון שזה היה רצונו של המלך.

יום שלישי, 21 באוקטובר 2014

תלוי מהי סיבת הבקשה..

וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה (פרק ז' פסוק ב')


התורה כותבת "ומן הבהמה אשר לא טהורה", ולא: "ומן הבהמה הטמאה", שאין לדבר דיבור שאינו הגון. ונשאלת השאלה, הרי בספר ויקרא מוזכרת המילה טמא פעמים רבות!?

מסביר זאת המגיד מדובנא ע"י משל: בעיר אחת גר יהודי עשיר מופלג, ועם זאת היה גם תלמיד חכם גדול. בשכונתו גר יהודי פשוט ועם הארץ, עני ואביון, הידוע בכינויו: "יוסל בוּר".

יום אחד התדפק הלך על דלתו של הגביר. פתח המשרת ושאל אותו מה רצונו. מחפש אני את כתובתו של ר' יוסף הגר ברחוב הזה, ענה ההלך. מי???, פרץ המשרת בצחוק גדול, וודאי מתכוון אתה ליוסל בוּר!, ובכן, הוא מתגורר בבקתה העלובה הזו ממול... שמע בעל הבית את דברי המשרת ונזף בו, האם אינך מתבייש?, להעליב שכן בפני אדם זר בכינויי גנאי, אין זה נאה!

לאחר כמה ימים התדפק על דלתו של הגביר, שדכן. וביקש להתראות עם בעל הבית. השכן, אמר השדכן, ר' יוסף שלחני אליך, ברצונו להציע את בנו הבחור כחתן לבתך... מי???, צעק בעל הבית בקול גדול, יוסל בוּר???, שאני אשתדך עם יוסל בוּר?, צא מעלי, ואל תציע לי הצעות כגון אלו...

סלח לי, אם אעז ואשאל,  פנה המשרת לאדונו, לפני כמה ימים גערת בי שכיניתי את השכן, בכינוי שאני שומע אותו מפיך כעת? וודאי, ענה לו בעל הבית, כשבא יהודי ושואל, מהי כתובתו של השכן, אין זה נוגע לנו, ואין זה המקום לספר על "תאריו" של השכן. אך, כשמציעים לי שידוך, את בנו, צריך אני להודיע, מדוע שידוך זה אינו ראוי לנו...

כן הוא הנמשל: כך גם כאן, כשהתורה מונה לנו אילו חיות ובהמות נכנסות אל התיבה, אין זה מענייננו לדעת מי מהם טהורה ומי מהם איננה טהורה, משום כך, שינה הכתוב והאריך בלשונו, כדי ללמדנו חומרת הדיבור שאינו ראוי. אולם, בשאר המקומות, כשמדובר בשמירת נפשו של היהודי ממאכלים אסורים, שם אין צורך להשתמש בצורה עקיפה ועדינה, כי אם לומר בכל חומרת הדין כי: "טמא הוא לכם"!...

יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

הטלית נשארה שלמה!

את הסיפור המופלא הבא, סיפר הרב אלימלך בידרמן מלעבלוב, ששמע מפי הרב מנדל אקשטיין מבני ברק. הרב אקשטיין מומחה בהעברת ארונות קבורה מארץ לארץ.

מעשה ביהודי מבוגר מבני ברק, שבימי השואה, בהיותו נער, ברח עם אביו מפולין לסמרקנד, כמו יהודים רבים שנסו על נפשם. אביו של אותו יהודי, לא החזיק מעמד ימים רבים בשל מחלה בלבו והוא נפטר בגיל צעיר. לפני מותו ביקש מבנו, שלאחר שיירגע המצב, יעלה אותו לקבורה בארץ ישראל.

לאחר 70 שנה, כשאותו נער כבר התקרב לגיל 90, החליט שהוא צריך לקיים את צוואתו של אביו. ניגש לרב אקשטיין והעביר אליו את כל המידע שהיה ברשותו על קבר אביו בסמרקנד. והרב אקשטיין אכן נסע לשם ומצא את הקבר. כשנפתח הקבר, נדהם לגלות שהטלית עמה נקבר אותו אדם, נותרה שלמה. הוא חשש להמשיך את פעולת העברת  העצמות,  שכן  טלית  בד  היא  הראשונה  להיאכל  בקבר, וכיצד ייתכן שנותרה שלמה במשך 70 שנה?

בסיום המלאכה נטמן האב, שגופתו לא נותרה שלמה, בבית  העלמין "ארץ החיים"  בעיר בית שמש.  בהלוויה השתתפו  רבנים חשובים,  והרב אקשטיין  שטח  בפני  אחד  מהם את סיפור הטלית.  הרב  שנדהם  אף הוא,  לקח  את  הבן  הזקן לשיחה. תחילה רק אמר האיש שאביו היה איש חסד ותלמיד חכם, אולם הרב  הבין שצריך להיות סוד גדול  יותר מאחורי עניין הטלית. "אולי בכל זאת תיזכר במשהו" והבן אכן נזכר: "מהרגע שאבא לבש את הטלית, קיבל על עצמו לא לדבר דברים בטלים". "זה הסוד", פסק הרב. "וזה סודה של קבלה טובה", פסק הרב בידרמן. אותו אדם קיבל על עצמו קבלה טובה שעמדה לו לזכות!

על אף שבישראל מקפידים שלא לקבור עם טלית, פסק הרב דין שונה למנוח, והורה לקבור אותו עם הטלית המופלאה.
פורסם בהידברות: http://www.hidabroot.org/he/article/76690





המעשה הזה הזכיר לנו עוד נס מדהים שקרה בזכות מצוות הציצית:


 

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=WVlcPo5Miu8[/embed]

-

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

אדם ניכר בכיסו ..

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם... וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ!  (פרק כג פסוק ה')



פסוק זה הסביר המגיד מדובנא במשל: פעם אחת בא כפרי אחד לישיבה ובקש מראש הישיבה כי ימצא בעבורו חתן הגון לבתו.

מתחייב אני - ענה הכפרי - לפרנס את חתני ולספק לו את כל צרכיו. בחר ראש הישיבה חתן מופלג בתורה ובמעשים טובים וכעבור זמן נשא החתן את בתו של הכפרי לאשה. למחרת החתונה הסב החתן בבית חמיו לארוחת הבוקר והנה מגישים לפניו לחם צר ומים לחץ...

החתן העדין לא אמר דבר ובקושי רב נגס בלחם ושתה מן המים. בערב חזר ונשנה הדבר שוב הניחו לפניו לחם קשה ומים וכך מדי יום... התקשה החתן באכילת מאכלים אלה משום כך הלך ורזה ופניו נפלו. כאשר ראה הכפרי כי חתנו אינו אוכל פתח עליו בצעקות: מפני מה אינך אוכל? וכי בהיותך בישיבה התרגל הגוף למאכלים מעודנים? משלא הועילו צעקותיו שכר הסוחר שני גויים גברתנים כדי שישגיחו על חתנו שיאכל. בכל ארוחה היו עומדים עליו ושוט בידיו בכל פעם שדחה החתן מלפניו את הלחם הקשה ולא אכל היו שני אלה מצליפים בו בשוט...

לילה אחד חמק החתן מבית חותנו ונמלט לישיבה. נכנס החתן החבול לראש הישיבה וסיפר לו את כל המאורעות מיום החתונה ועד היום. למחרת הגיע הכפרי לישיבה לחפש את חתנו. מדוע אינך נותן לחתנך מאכלים ראויים? שאל ראש הישיבה את הכפרי. אומר לכם את האמת - ענה הכפרי - אין באפשרותי לשלם אלא דמי לחם ומים...

רשע שכמוך!!! - צעק הרב - אין באפשרותך לקנות בעבורו אוכל טוב יותר? וכסף כדי לשכור שני גויים יש לך?! לשם כך כספך מספיק?!!!...

כן הוא גם הנמשל - סיים המגיד: נאמר בפסוק: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם". ואם תשאל שמא לא היה להם כסף לכך? ממשיך הפסוק ואומר: "וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם... לְקַלְלֶךָּ!" -    הן היה בידם די כסף כדי לשכור את בלעם שיקלל את בני ישראל אם כן משמע שאך מתוך רשעות לא קדמו את בני ישראל בלחם ומים...